תפריט נגישות

טוראי שלום עופרי ז"ל

שלום עופרי
בן 28 בנפלו
בן מרים ומאיר
נולד בתימן
בי' בטבת תרצ"ט, 1/1/1939
התגורר באשתאול
שרת בחיל השריון
יחידה: קהנ"ר 54
התגייס ב-נובמבר 1957
נפל בקרב
בכ"ו באייר תשכ"ז, 5/6/1967
במלחמת ששת הימים
מקום נפילה: עזה והסביבה
באזור רצועת עזה
מקום קבורה: ירושלים - הר הרצל
אזור: ב, חלקה: 11, שורה: 15, קבר: 10.

סיפור חיים

שלום בן מאיר ומרים נולד בשנת תרצ"ט (1939) בתימן. בשנת 1956 עלה לארץ. שלום למד בהכשרה מקצועית באשקלון ובשעות הפנאי למד שיעורים בכתב בבית הספר שליד המכון הבריטי- "בגרות".

היה מסגר לפי מקצועו. לצה"ל גויס בנובמבר 1957 ולאחר שסיים את שירותו היה יוצא לשירות מילואים. בפרוץ מלחמת ששת הימים נקרא שוב לדגל. ביום הראשון לקרבותיה, הוא כ"ו באייר תשכ"ז (5.6.1967), נפל בקרב שנערך במבואות עזה אחרי שמילא את ההוראה שקיבל - לקפוץ מן הזחל"ם המשורין של מפקד פלוגת החילוץ, אשר בו נסע. הניח אשה ושני בנים. הובא לקבורה בבית הקברות הצבאי לשעת חירום בבארי ולאחר זמן הועבר למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים. שמו וזכרו הועלו בספר "יד לנופלים - בני אשקלון". כן הונצח שמו בחוברת שהוציאה חטיבתו ושהוציא גדודו.

...כבנו בכורו של שלום עופרי ז"ל מוטלת עלי משימה לא קלה זוהי, שנפלה בחלקי לכתוב על אבי, שנהרג במלחמת ששת הימים, והותיר אחריו שובל ארוך של כואבים, דומעים, חסרי אונים. אביו (סבי), מאיר, אימו (סבתי), מרים, אחיו שלמה, מזל, סעדיה, זכריה, ניסים, אלי, ברכה, עזרא ומרדכי כולם בני משפחת עופרי, ואותנו - רעייתו (אימי), חנה (חוברה), בנו (אחי) מרדכי ואנוכי בנו בועז, אותנו השאיר שלום (אבא) ז"ל ביום שישי ערב המלחמה, ועד עצם היום הזה בלכתנו ברחוב עדיין מקווים שהכל בעצם יחזור לקדמותו ונוכל לשבת יחד ולשמוע את הקידוש ביום שישי, וללגום מידי אבא את היין המקודש, אך המציאות והאמת חזקים יותר ורק אנו נשארנו נושאים את האי צדק בגדילה והתבגרות ללא הדמות שכל רעיה וילדים זקוקים לו "בעל" ו"אבא".

אבא שלום ז"ל נולד בתימן, בהיותו כבן חמש עשרה, התבקשה משפחתו לאסוף את מטלטליהם ולהגיע לעדן אל שדה התעופה "חשד", בדרך היו נציגי הסוכנות מעודדים את המשפחות, אך לא יכלו למנוע מפורעים לבזוז ולהציק ולבקש שוחד "בקשיש" עבור מעברים שונים.

ב"חשד" נפגשו עם משפחות עולים רבות, המשפחות מוינו לצורך עליה למטוס שיוביל אותם לארץ המובטחת הלא היא ארץ ישראל, כבר בגיל כה צעיר החליט שלום החלטות עצמאיות ובזו הפעם החליט להשאר מאחור בעדן, הסיבה העיקרית היתה היכרות שמאוחר יותר היתה חלק בלתי נפרד מחייו עם שני אדונים שסייעו לעליית יהודי תימן, נציג הג'וינט מר' מקס (מורדכי) לפידות, וחברו היקר מי שהיה מנהל ביה"ס "אורט" בעדן מר' רובין גילברט, עם האחרון החל שלום פותח אופקים חדשים, עצם היותו תחת חסותו של מר' גילברט אפשרה לו להכנס לשיעורים שונים בביה"ס, ותוך פרק זמן קצר למד את השפה האנגלית וכן לימודים עיוניים מגוונים, "לסאלם היו ידיים נהדרות, אינטילגנציה טבעית ויכולת אילתור שמעולם לא פגשתי" כך נוהג מר' גילברט לאמר.

שלום נשאר בעדן עד שנת חמישים ושש, שני חבריו חששו שאם לא יעלו את שלום עכשיו לישראל מי יודע מתי תתאפשר עלייתו, ובדרך לא דרך עלה לבדו, נער תימני לאניה שיעדה הראשון מצרים, שם כמעט נעצר אך חמק בכוחות עצמו, נשאר על סיפון האניה ויעדה איטליה, הנער הזה הסתדר באיטליה בכוחות עצמו ללא כסף, הגיע לאיש הקשר של הסוכנות, ותוך ימים ספורים היה בדרכו לישראל, לחבור למשפחתו הגרה בפרוזדור ירושלים בשם "אשתאול", שם פגש במשפחתו המאוחדת, והיה ער לקשיי התקופה ולבעיות בהם נתקלו עולים רבים, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה חברתית, אך לא שלום יחשוש מאלה, ניגש למכונים הבריטיים להשכלה, השלים את לימודיו, ויצא לקורסי הכשרה- העיקר לא לשבת בחיבוק ידיים.

....בגבעה ממול למושב אשתאול ישנו מושב בשם "נוחם", שם גרה משפחה גדולה ומכובדת משפ' חוברה, אבי המשפחה שימש כרב במושב וכן מנהיג שהעלה משפחות רבות יחד עם משפחתו מהבירה התימנית "צנעה".

למשפחה זו ישנה בת דינמית, כריזמטית ובגיל צעיר נתבקשה לסייע בבית בגידול אחיה ואחיותיה, ולתת את משכורתה לכלכלת הבית. נערה זו עונה לשם "חנה", שיופיה ואישיותה העניקו לה מחזרים רבים וידידות שאלו לעצתה והיא רק בת שש עשרה לערך.

...באחד הימים הגיע אחיה הגדול ישעיה לביתם יחד עם בחור צעיר , יפה תואר, בנות המושב היו מציצות מפתחי החלונות בכדי לראות "מיהו זה העלם" ישעיה לא שיער בנפשו שעימו הביא את מי שעתיד לימים להיות גיסו.

"אי אפשר היה להתעלם מנוכחותו של הבחור שהציג את עצמו... שמי שלום" כך אומרת אמא חנה, הקשר בין השניים התפתח לחברות "לכל מקום שהיינו הולכים היו המבטים שוטפים אותנו...הייתי גאה ושלום היה מיישר גו ואומר את המלכה שלי את תהי הכתר על ראשי.." השניים החליטו להנשא בתקופה כלכלית קשה, אז לא ידעה הנערה הצעירה, בסך הכל בת שבע עשרה וחצי, שהיא צפויה לחלוק עם בחיר ליבה רק שבע שנים.

חתונתם היתה לפי כל כללי הטכס התימני, המון רב של בני משפחה, חברים, חברות, שורות של שולחנות תחת כיפת השמיים, סירים ענקיים של מרק עוף תימני חילבה וזחוג, וכשעלו הזוג לבמה לטכס החופה, עדים היו הנוכחים לחופה וקידושין של זוג, שהגורל הכריע ברגעים אלה.

בעקבות אחיו וקומץ מחבריו החליטו שלום וחנה להקים את ביתם בעיר אשקלון, הזוג הצעיר הזה הפך במהרה לעמוד תווך חברתי. "שלום היה איש שאפשר לשבת במחיצתו שעות ארוכות ואין אפילו רגע אחד משעמם" כך נוהג לומר חברו מר שלום עמר.

שלום החל לעבוד במסגרת עיריית אשקלון בתפקידים שונים, ובחצר הבית היה יוצר, ממש אומן, היתה לו מסגריה, אבא היה בונה שערים מרהיבים לבתי כנסת, היה עושה גדרות יחודיות, ושם בלהט העשייה המתין לו הגורל מעבר לפינה, בפעם הראשונה התפוצץ בלון הגז של הרתכת, פיצוץ אדיר שזעזע את השכונה ואת אמא המבוהלת, לכשהתפזר האבק ראתה אמא את אהובה, אבי שרוע על הארץ ולשמחתה פציעתו היתה קלה.

לאחר תשעה ירחי לידה נולדתי לזוג הצעיר, הוחלט להעניק לי שני שמות האחד בועז והאמצעי ראובן ע"ש חברו הטוב מר ראובן גילברט," הוא היה נותן לך את המשכורת ואתה היית משחק עם הכסף, לעיתים קורע ואני מדביקה..מה את דואגת? הכסף שלו, הרי עבור מי אנו עובדים?" כך אמא נזכרת.

לאחר שלוש שנים נולד אחי ואף לו שני שמות האחד מורדכי ע"ש חברו מעדן מר מורדכי לפידות והשני יונתן, הולדתו של מורדכי הפיחה רוח חיים חדשה בבית. זכורני שבבריתו של מורדכי הייתי בטוח שזו חתונת הורי, על כך התעקשתי מספר שנים מנקודת השקפה של ילד.

המחסור באותם שנים לא פסח גם על בתינו, אך יוזמה עילאית של "אשת חיל" כך היה נוהג אבא לאמר, סייעה להשלים את החסר כשהיתה יוצאת לעבודות שונות לעיתים ללא ידיעתו של אבא, כך שלעיתים היתה אמא הקוסמת, ואבא הקהל המופתע ובמקום מחיאות הכפיים היו החיבוקים שבהם היינו כולנו משולבים ואת אלה אי אפשר לשכוח, אבא אמא מורדכי הקטן ובועז.

המסורת שאבא ואמא השרישו בבית היתה מלאת חום ורגש ועל הכל קשר שלא ימחה לעולם. ביום שישי לפני כניסת השבת היו הרבי וזקנים נוספים מתקבצים לעישון הנרגילה ולעיסת הגת, ואת קריאת פרשת השבוע בסילסולים שרק מי שנכח יכול להבין את גודל הריגוש. לינוק ושוב לינוק מזקנים מלומדים, ואבא היה תלמיד למופת ומעל הכל חבר נאמן, ומה שאבא ינק דרש מילדיו וכשדרש ידע גם לקבל. בראיה לאחור, בזאת העניק אבא יסודות מוצקים של מסורת שהפכה במרוצת השנים לחלק רגשי ופרקטי בלתי נפרד מחיינו.

..."הוא רצה אופנוע אך מצבה הכלכלי של המשפחה לא איפשר רכישה זו, ובכל פעם שראה אופנוע שועט ברחובותיה של אשקלון נצבט ליבו... לא יכולתי לראות אותו כואב.." אומרת אמא, ושוב היא נאלצת לבצע קסם הקשה ביותר שהטילה על עצמה, אך באחד הימים כששני בני הזוג יושבים במטבח פולטת אמא את מילות הקסם "תתחדש שלום" הוא לא הבין בתחילה ומשהסבירה לו שהיא זו שקנתה עבורו את האופנוע נשא אותה על כפיים כולו מוצף אושר, נשא את שנינו מורדכי ובועז ושוב אותו חיבוק שאותו אי אפשר לשכוח, אמא לא ידעה שנכונים לו שמונה חודשים של שימוש שובב ונערי משהו באופנוע החדש. "לראות את שלום, עם חולצה לבנה ומכנסיים קצרים רוכב על האופנוע היתה חוייה בלתי נשכחת, כמו שחקן קולנוע, והרעש של האופנוע שאותו אהבתי לזהות מרחוק, ולשלום היה זה מימוש כל המשאלות, הוא היה נוהג לאמר שהוא נשוי לשניים לאופנוע ולחנה" אומרת אמא ובוהה בנוף הנשקף מן החלון הירושלמי, אליה עברנו לאחר שנהרג אבא, והיות וקיברו בהר הרצל, "רציתי שנהיה קרובים". כאב צעיר, שומע את ילדי קוראים לי "אבא" עוברת בגופי צמרמורת, ובכל פעם אותו ריגוש, ששותף לו אחי מורדכי לאותה מילה בסיסית שכל ילד יודע לאמר אותה- את "אבא" שלנו לקח מהלקסיקון, הגורל, והמאבק העיקש על זכות קיומנו כעם יהודי במדינה משלו, מאבק עקוב מדם, שאותומשלמים אנו בוקר, צהרים וערב בלא אבא. ומי יתן ולא יבוא עוד שכול בקרב כל בית ישראל, אמן.

בועז עופרי:

להיות איתו -

את שלום הכרתי במקרה, הדבר קרה כשהוא בא לבקר את אחי שהיה חברו. אחי הכיר את שלום כי באותה תקופה עבד באזור הדרום, נפגשו כששלום הרים יד לטרמפ, אחי עצר לו ומאותו יום נוצר קשר בין שניהם.

שלום בא לבקר את אחי ביום שבת כשאני במקרה הייתי בבית באותה שבת. שאל אם אני אחותו, עניתי שכן, שלום מאותו רגע התאהב בי, באותו זמן היה לי חבר.

ביום ראשון למחרת נסעתי עם חברות שלי לתל אביב כדי לחפש עבודה. בערב של אותו יום כשאני וחברותי היינו בעיר, בת הדודה שלי השתהתה באזור בית שמש, שלום פגש בה, מסר לה מכתב עבורי, היא נדהמה למראה עיניה, לא האמינה שאכן שלום פגש בי ושמאותו רגע של מפגש התאהב בי. הגיעה לעיר מסרה לי את המכתב, אמרה "את יודעת פגשתי את עופרי הוא כל כך היה מרוגש כשמסר לי את המכתב בשבילך".

לאחר כמה חודשים (16/3/1960) נערכו נישואין לשני אנשים צעירים שלא ידעו הרבה על עולם אכזר זה.

לאחר תשעה חודשים נולד לנו בן ראשון, השני נולד אחריו בשלוש שנים. באותה תקופה היה מיתון במדינה, אנשים רבים לא מצאו מקור פרנסה לבני משפחתם, גם אנו נתקלנו בבעיה זו.

שלום עבד קשה כדי לפרנס את משפחתו בכבוד, גם אני לקחתי חלק בפרנסת המשפחה, החיים לא סגו בשושנים.

לקראת גיוסו למילואים, כשלושה שבועות לפני המלחמה שלום הבטיח לי, כשיחזור נתחיל לחסל את החוב שרבץ עלינו במשך כמה שנים, והכל יהיה כפי שרצינו שנינו. שלום התקשר אלי רק אחרי שלושה שבועות , בדיוק יום לפני פרוץ המלחמה.

אמר לי שעלי לסגור את הבית, לקחת את שני ילדי ולנסוע להורי, שאלתי אותו מה הסיבה, אמר לי אין זמן לפרט, כי ישנם עוד הרבה חברים שרוצים להתקשר לביתם, מאז לא ראיתי את שלום. שלום נפל ביום הראשון של מלחמת ששת ימים ב-5.6.67 בשעות בין הערביים, על פי סיפורי המפקד שלו, שלום נפל בין הראשונים כשקפץ מזחל"ם כשכל החבר'ה עדיין בתוך הזחל"ם, בזמן שקפץ ירו בו מכל עבר.

על פי מידע של כמה מפקדים, כיבוש אל קובה גבה הרבה קורבנות, בגלל שלא ידעו מהיכן יפתיע אותם האוייב, ובאיזה נשק ישתמש נגדם.

סיפור האירוע: כיבוש אלקובה ע"י פלוגה ב' שהיה ברשותה הנשק: מרגמות, תול"רים, ומק"מים, האויב היה ממול מצוייד בדיביזיה של חיילים פלסטינים, טנקים, ארטילריה ונשק נ"ט.

הפריצה לאלקובה נעשתה ע"י החטיבה של שלום, התחילה להתקדם לאזור הגבול בשעה 15:17 לערך ביום הראשון של המלחמה, הפקודה היתה לתקוף את מוצב אל קובה.

פלוגתו של שלום זזה מיד להתקפה, אך הם לא הספיקו ומנגד הדיוויזיה הפלסטינאית המטירה עליהם הפגזה כבדה, רוב חיילי הפלוגה נפגעו, רוב כלי הרכב כולל זחל"מים ורכבי החילוץ נפגעו ורובם יצאו מכלל שימוש. הפינוי על פי מה ששמעתי נעשה רק למחרת היום, בגלל ההפגזה הכבדה לא היתה למחלצים אפשרות לפנות את ההרוגים והפצועים, חילצו רק את מפקד הפלוגה, סרן אריה מאיר, שפקד על פלוגה ב' ששלום היה הקשר שלו בזחל"ם הראשון שפרץ לכיוון הגבול.

גירסה אחרת של כמה מפקדים על הפינוי יש לראות על גבי החוברת שצירפתי.

את ההודעה על שלום שנהרג קבלתי רק אחרי חג הסוכות, כשלושה שבועות אחרי המלחמה, הודיעו לי אנשים שעבדו בעיריית אשקלון, אחרי האבל, התחלתי לחפש אנשים שהיו עם שלום במלחמה, לאחר שנה של חיפוש מצאתי אדם יחידי שנשאר מתוך 27 איש שנהרגו בגבעה זו של אל קובה, זה הסביר לי במעורפל, בגלל שגם הוא נפגע וחלק גדול מגופו נשרף, רק בנס נשאר בחיים. את שלום הכיר היטב עוד לפני המלחמה, כשהיו בכוננות, הוא תיאר לי בערך מה אירע לשלום באותו יום ראשון של המלחמה.

יש לזכור כי אני ושני ילדי עברנו שנים קשות אחרי אובדן שלום, בשנים האחרונות שני ילדי למדו כל אחד בתחום שונה, בועז למד בתחום הקולנוע ומרדכי בתחום המשפט, לבועז ואסתי אשתו נולדו שלושה ילדים: שתי בנות ובן מהיליה, נהוראי ובוניאל.

למרדכי וליאורה אשתו נולד בן אביתר.

אני למדתי בתחום החברה, הרוח והחינוך, סיימתי לפני כשלוש שנים תואר ראשון.

את בעלי, אבי ילדיי נזכור וננצור את זכרו לעד, דמותו תלווה אותנו בכל מקום וכל שעה.

יהי זכרו ברוך!!!

בניית אתרים: