שלמה חרזי ז"ל

קורות חיים

סלימאן, שלמה, בן יחיא וחממה חרזי. נולד בעיר אדרע, הנמצאת במרחק שלושה ימים הליכה מצנעה עיר הבירה של תימן.

יום הולדתו לא תועד, ככל ילדי תימן, תאריך לידתו נקבע ע"י משרד הקליטה ונרשם בתעודת הזיהוי: שנת לידה - 1934.

שלמה הבכור וארבעת אחיו התייתמו מאביהם בהיותו בן עשר שנים לערך. אמו נישאה מיד והאב החורג החל מתאכזר לילדיה, בעיקר לשלמה.

בפעם האחרונה לקח האב החורג את שלמה בכוח למסגד להסגירו למוסלמים כילד יתום, בכדי שיאסלמו אותו (גזרת יתומים). שלמה הצליח לברוח ולהסתתר בביתם של זוג יהודים טובי לב וחשוכי ילדים אשר הצהירו כי הוא ילדם, כך ניצל מהאיסלם.

בשנת 1948 הגיע לתימן שדר מארץ ישראל שהסביר על העלייה לארץ ישראל בקבוצות עלית הנוער, שלמה הצטרף לקבוצת עלית הנוער, מבין הראשונים. במהרה קלט שלמה, את השפה העברית ושפת האידיש, דבר שהביא את אנשי הקליטה למנותו למדריך ומתורגמן בקרב העולים מתימן ובני המקום האשכנזים.

ב-1949-1950 הדריך את הפועלים התימנים בקרן הקיימת, שנצטוו לשתול עצים על הר הגלבוע בעבודת ייעור ובחקלאות בקיבוצים סביב מעיין חרוד.

בשנים אלה ניסה למצוא את אימו וארבעת אחיו בין העולים. לאחר מס' חודשי חיפוש נתגלה לו שממשפחתו נותר אח אחד, אימו ואביו החורג.

אימו סיפרה כי שני אחיו הקטנים מתו, מרעב ומחלות בדרך מתימן לארץ. אחותו היפה חלתה במחנה עולים ונלקחה מידיה בכוח לבית חולים, מאז נעלמו עקבותיה. לדברי המדריכים באוהלים מתה בבית החולים. הניסיון למצוא את גופתה ולהביאה לקבר ישראל לא צלחו.

לשלמה הייתה זו הבשורה המרה והכואבת ביותר והוא הטיל את האשמה באימו ובאב החורג, שלא נצמדו לאחותו.

בלילות, שנים לאחר מכן, עלתה אחותו בזיכרונותיו, יפה במיוחד, עיניים מלוכסנות צבעם ירוק, עור פניה בהיר ושערה חום נופל על כתפייה, בדומה לנערות אשכנזיות רבות שהכיר. במשך שנה הצליח שלמה להשתכר 60 לירות. במחציתן יכול היה לקנות שני דונם אדמה בפתח תקווה. תשובתו להצעה זו הייתה "כל אדמת ארץ ישראל שלנו, לשם מה עלי לקנות אדמה".

במחשבתו עלתה הצעה אחרת, קנית אישה מבנות תימן. בבדיקה רפואית שאולצו שלמה והנערה שקנה לערוך, קבע הרופא כי גילם צעיר מדי לנישואין. שלמה בשפתו הרהוטה ומעט אידיש שכנע את הרופא. כל זאת מבלי שהנערה שמעה ויודעת שנער זה עומד להיות בעלה. כך נישאו השניים בעודם בני 13-14 שנים ולנו באוהל הורי שמעה, במחנה עולים בעין שמר. חודש לאחר מכן היגרו לגדעונה. כשבצריף אחד לנו ארבעה זוגות. בצריף זה נולדו שני ילדיהם הראשונים. את ביתו הבא בנה במו ידיו בראש הר הגלבוע מעל מעין חרוד. כשמלאו לו שבע עשר שנים ושמעה אשתו נושאת את הריונה השני, גויס שלמה לצבא למשך שנתיים.

לאחר שחרורו מהצבא פנה להמשך עבודה חקלאית וכמדריך ומתורגמן. באחת הפעמים מצא חדר ובו אוצרות של כלי כסף וזהב עתיקים מיד הזעיק את מנהליו מהקרן הקיימת בכדי שיעבירו את האוצרות למוזיאון ישראל כפי שהודרך מראש, מאוחר יותר התברר שלקחו את האוצרות לביתם.

בשנת 1955 טבעה ביתו השניה, במלאת לה שלוש שנים, במעיין חרוד. דבר שגרם לו להחליט לעזוב את גדעונה ולעבור למושב חקלאי במאור, הגובל לכרכור העברית ולבקא אלגרביה, ישוב ערבי, ממנו הסתננו מחבלים למאור בעיקר בלילות, המחבלים פגעו בתושבים ובשדות.

שלמה וחבריו גויסו למשמר בלילות ועבדו בימים בחקלאות.

בשנה זו גויס שלמה למלחמת סיני, מבצע קדש, כשהוא חוזר מותש וחולה. במאור נולדו לשלמה ושמעה עוד שלושה ילדים, כך גדלה המשפחה לחמישה ילדים.

הקשיים הכלכליים והבריאותיים אילצו את המשפחה לעבור לאשקלון. שוב מוצא שלמה את עצמו בין עולים והפעם עולי צפון אפריקה בעיקר ממרוקו.

גם הפעם נרתם שלמה, לעזור לעולים בקליטתם, בפניות למוסדות, בתרגום מכתבים ובהתכתבויות. יחד, העולים והמשפחה, חווים את הלילות במקלט משותף בתקופת מלחמת ששת הימים. שלמה, שלו ניסיון משתי המלחמות בהן השתתף, מקפיד להרגיע ולהדריך את העולים מצפון אפריקה שחלקם לא חווה מלחמה בחייהם. בעיקר מודרכים להתנהגות במקלטים.

בשנת 1969 לאחר מלחמת ששת הימים, גויס שלמה לשב"כ והשתתף במבצעים סודיים ביותר. הוא נפגש עם בכירים רבים לאורך כל תקופת שירותו.

שלמה, שהיה רגיש מאד, לא פסק מלבכות כל חבר שנהרג, לאורך שנים. לרוב חבריו, זכור שלמה בזכות חמימותו ורגישותו ללוחמים ובזכות הכיבוד והאירוח שערך, לאחר כל מבצע, לו דאג להביא מבעוד מועד מטעמים ולהתפאר במעשה ידי אשתו שמעה (שגם עבדה מאוחר יותר בשב"כ). באחד הפעמים אף מצא עצמו ברכב, בין בקבוק תבערה בעזה, כשבנו, חייל מסיירת שקד, מתרוצץ בין הסמטאות בניסיון ללכוד את המפגע.

המשפחה הוסיפה להתרחב, לשלמה ולשמעה נולדו תאומים "המדינה איבדה ילדים לכן היא צריכה ילדים" לחש לשמעה אשתו. למרות הקשיים הכלכליים והצפיפות בבית שלמה מאמץ אליו בעזרת אשתו עוד שני ילדים, "מצווה" משכנע את אשתו. כך הופכת המשפחה לזוג הורים עובדים ותשעה ילדים, סך הכל אחד עשר נפשות בבית של שלושה חדרים קטנים. אך משפחה חמה וגאה.

בן 40 היה בנפלו ב-31.1.1975.

שלמה לא זכה להשתתף בשמחת נשואי ילדיו ולא באור נכדיו, אשר המשיכו את דרכו, כחיילים ביחידות קרביות. חלקם אף הצטרפו לקהילת המודיעין כאנשי שב"כ ומשרתים עד עתה (אשתו שמעה, גמלאית של השב"כ).

שמו חרוט בין נופלי קהילת המודיעין בגלילות. מידי שנה בטקס ממלכתי מתאספות כל משפחות קהילת המדיעין יחד לזכור את יקיריהם.

שמעה מקפידה לאסוף את בניו ונכדיו ולהזכיר תרומתו למדינה, את פועלו כציוני נלהב, ואיך אהב את ארץ ישראל עור טרם עלייתו ארצה ועד מותו כאיש שב"כ.