תפריט נגישות

טוראי מיכאל סייג ז"ל

מיכאל סייג
בן 21 בנפלו
בן חנה ומשה
נולד במרוקו
בכ"ז בניסן תש"ח, 6/5/1948
התגורר בגיאה
שרת בחטיבת גולני
התגייס ב-17.11.1965
נפטר לאחר השירות
בי"ד בשבט תשכ"ט, 2/2/1969
מקום קבורה: אשקלון - אזרחי חדש
חלקה: 2, שורה: 17, קבר: 15.
הותיר: הורים, שלושה אחים- רפאל, אליהו וחיים וארבע אחיות- אסתר, שושנה, ציונה ומרים

סיפור חיים

בן חנה ומשה. נולד ביום כ"ז בניסן תש"ח (6.5.1948) בעיר פאס שבמרוקו. אח לרפאל, אליהו, אסתר, חיים, שושנה, ציונה ומרים.

בשנת 1955 עלה עם בני משפחתו לארץ. תחילה שהו ארבעה חודשים במעברת "חרובית" הסמוכה לקיבוץ כפר מנחם. אב המשפחה אהב את האדמה ורצה לעסוק בחקלאות, לכן עברו למושב גֵּיאָה שמדרום לאשקלון. המשפחות הוותיקות במושב לקחו תחת חסותן ילדים מהמשפחות החדשות שעלו מצפון אפריקה כדי לסייע בקליטתם. בני משפחת קליין שמוצאם מהונגריה קיבלו את מיכאל, וביתם היה לו כבית שני. הוא אף למד לדבר בשפה ההונגרית.

מיכאל למד בבית הספר היסודי במושב גיאה. בכיתה ז' עבר ללמוד בבית הספר "ניצן" בקיבוץ ניצנים והמשיך לימודיו בכיתה ח' בבית הספר האזורי ביישוב נהורה. לאחר מכן הפסיק את לימודיו ונרתם לעבודה במשק כדי לעזור בפרנסת המשפחה, לאור מצבם הכלכלי.

המשפחה הייתה חמה, עוטפת ומלוכדת. מיכאל היה קשור לאחיו ולאחיותיו, ובמיוחד לאחיו חיים, הצעיר ממנו בארבע שנים. הוא היה אהוד ואהוב על כל סובביו וכיבד כל אחד, במיוחד את המבוגרים. אדם שמח ואופטימי היה, איש של נתינה ללא תמורה, דייקן וחרוץ שאינו בוחל בכל עבודה. בשעות הפנאי אהב לרקוד והצטיין בכך. תחביב נוסף שלו היה כדורגל והוא התאמן ושיחק בקבוצות של היישובים, ובהמשך הדרך גם בצבא.

טרם גיוסו לצבא מיכאל הכיר את מלכה והתאהב בה. השניים התארסו והתכוונו להינשא ולבנות בית בישראל.

ביום 17.11.1965 התגייס לצה"ל ושירת כלוחם חיל רגלים בגדוד 12 של חטיבת "גולני". הוא אהב מאוד את השירות הצבאי ואת החטיבה והיה חבר טוב לחיילים האחרים. אף על פי שחזר הביתה עייף ורצוץ מהאימונים הקשים, היה מלא סיפוק ושמחת חיים והמשיך לעזור למשפחה בעבודת האדמה במשק החקלאי.

מיכאל נשלח לקורס מפקדי כיתה אך חזר לפלוגה כעבור חודש, מוקדם מן הצפוי. כשנשאל לפשר הדבר הסביר שרצו לשלוח אותו לקורס קצינים מזורז, אך הוא סירב מאחר שרצה לחזור אל חבריו בפלוגה, ולכן הודח. למרות ההדחה היה שבע רצון מהחזרה לחברים.

ביום 8.6.1967, בעיצומם של קרבות מלחמת ששת הימים, השתתף מיכאל בטורניר כדורגל של לוחמי חטיבת "גולני" במגרש קבוצת "הפועל קריית שמונה". הלוחמים חנו ככוח הגנה בחורשות סביב העיר והיו מאוכזבים מאוד, כיוון שחשבו שהחמיצו את המלחמה, אך למחרת, ביום 9.6.1967, נשלחו לקרבות בחזית הסורית ברמת הגולן והשתתפו בכוח החטיבה שלחם בקרב בתל פאחר. מיכאל נפצע בקרב ורסיסים חדרו לעינו הימנית. הרופאים קבעו שניתוח להוצאת הרסיסים הוא מסוכן מדי, והורכבה לו עין תותבת מזכוכית.

על אף הפגיעה שמר על חוש ההומור שלו, על הצחוק ועל חדוות החיים שסייעו לו בהתמודדות היום-יומית עם אתגרי הפציעה. מיכאל ניסה לעבוד בכמה מפעלים, אך התברר שפציעתו גרמה לו רגישות לאבק, לרעש ולחומרים רעילים, ולכן לא עלה בידו להמשיך בעבודה.

כשנה וחצי לאחר מלחמת ששת הימים החל לסבול מכאבי ראש עזים. התברר שסיבוכים בעקבות הפציעה גרמו לזיהום ולדלקת קרום המוח.

מיכאל סייג נפטר ביום י"ד בשבט תשכ"ט (2.2.1969). בן עשרים ואחת היה בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין החדש באשקלון. הותיר הורים, שלושה אחים וארבע אחיות.

מיכאל מוזכר בספר "תל התעלות - הקרב על תל פאחר" מאת שלמה מן. הוא מונצח באנדרטה בתל פאחר עם כל הנופלים בקרב, בהיכל ההנצחה בירושלים לנופלי צה"ל וכן באשקלון, באנדרטה לנופלים בני העיר ויישובי האזור ובבית "יד לבנים".

בניית אתרים: