סמ"ר מקסים בוסקילה ז"ל

קורות חיים

בן דוד ומרים. נולד ביום כ"א בניסן תשי"ד (24.4.1954) בקזבלנקה שבמרוקו. כעבור שנה עלתה משפחתו לארץ-ישראל והשתקעה בחרובית. בהיותו בן חמש עברו לישיבת-קבע באשקלון. כאן סיים מקסים את בית-הספר הממלכתי-דתי ע"ש הרב עוזיאל. כבר כאן התבלט בחריצותו ובכישרונותיו. הוא המשיך ללמוד בבית-הספר התיכון-דתי 'רוגוזין' במגמה עיונית. בצד לימודיו הראה חיבה יתרה גם למשחק הכדורגל, ועסק בו בכל שעת-פנאי, כשהוא בראש המארגנים והמפעילים.

כושר מיוחד היה לו למקסים לקשור קשרים עם חברים רבים ולהתחבב עליהם. מעידים על כך הדברים שכתבו לאחר מותו, בהם ביקשו לצייר את דיוקנו ולתת ביטוי להערצתם הרבה לחברם הבלתי-נשכח: "מקסים היקר היה חלק בלתי-נפרד מחברתנו הן במסעות, הן בטיולים והן בערבי-בידור.

מקסים שאף תמיד להישגים. ביקש אחר תחומים נוספים, שיפתחו לפניו אופקים חדשים, וילמדוהו דבר-מה חדש, שעדיין לא ידע. בד-בבד עם אהבת החברה והבילוי המשותף היה סולד מהתפרעויות, אהב את השקט ואת הטבע, את הבדידות. לא פעם היה עורך חשבון נפש עם עצמו. היה יוצא אל חיק הטבע, מאזין לצרצרים, לציפורים ולכל רחשי הטבע, והיה חושב בינו לבינו על המתרחש סביבו ועל מקומו שלו בהתרחשויות הללו. אהב את רחש הגלים, את סודות הטבע, אך יחד עם זאת גם ידע לשוב אלינו, אל חבריו.

הוא נהג ביחס של כבוד כלפי הוריו, מוריו וחבריו, ותמיד השתדל לא להכעיס איש ולא לכעוס על אדם."מי יכול היה לנחש, כי נער עדין-נפש זה ידע, בבוא היום וההכרח, להיות חייל קשוח ומאומן כהלכה?" משסיים את בית-הספר התיכון בהצלחה ובציונים גבוהים, לגאוות הוריו וחבריו, התכונן לגיוסו לצבא, באוגוסט 1972. בשבועות שנותר חופשי עסק באימוני כושר-גופני והפיק הנאה מרובה מבילויים עליזים בחברת ידידיו.

מקסים גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1972. בהיותו דתי הוצע לו להשתלב בממסד הדתי בצבא, אולם הוא ביקש אתגר ופעולה, והתנדב לחטיבת גולני. עבר את שלב הטירונות והאימונים הקשים בקלות יחסית, לא התלונן וקיבל כל קושי באהבה. עד מהרה נתגלה גם כאן כושר מנהיגותו. נבחר תמיד להיות בין מדגימי התרגילים המסובכים. נשלח לקורס-מ"כים ועלה מהר בסולם הדרגות עד לסמל, ואף הומלץ לקורס-קצינים.

בינתיים פרצה מלחמת יום-הכיפורים. מקסים הוזעק מבית-הכנסת של היחידה לחזית הצפון. ביום השישי לקרבות נפגע מרסיסים והועבר לבית-חולים בעורף. כבר למחרת התחמק מבית-החולים וחזר אל חבריו ביחידה הלוחמת. התנאים בשטח היו קשים, מה גם שמקסים עשה ככל יכולתו כדי להקפיד על הכשרות ועל שמירת השבת, אך עוז רוחו לא נשבר. התנסותו הקשה ביותר היתה כאשר השתתף בכיבוש מוצב החרמון מידי הסורים. כך דיווח לחבריו: "כן, הייתי בכוח ששיחרר את מוצב החרמון. כנראה בנס לא נפגעתי. אולי איזו טעות קטנה... המון נהרגו ונפצעו, פצצות התפוצצו מסביב, ופצועים זעקו... קרב של למעלה משבע שעות בלילה חשוך, שבסופו ניצחו הטובים... היו הרבה מעשי-גבורה, בייחוד של החובשים...".

הנס לא התרחש כעבור שבועות ספורים, כאשר השתתף באימונים באש חיה. כדור אומלל פגע בראשו והכריעו ביום ח' באייר תשל"ד (30.4.1974). הובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית של בית-הקברות שבאשקלון. השאיר אחריו הורים, תשעה אחים ושתי אחיות. לאחר מותו הועלה לדרגת סמ"ר. מפקדו כתב למשפחה השכולה: "מקסים שירת בגדוד תקופה ארוכה ולחם בשורותיו את מלחמת יום-הכיפורים. היה מ"כ טוב ומוכשר ולוחם מעולה, שהוכיח עצמו גם במלחמה וגם באימונים ובתעסוקה המבצעית שלאחריה".

דברים לזכרו נתפרסמו בספר 'בכבשן האש', שיצא לאור מטעם בית-הספר התיכון המקיף-דתי 'רוגוזין', וכן באלבום 'לא המלים מדברות על המוות', המנציח את זכרם של חללי 'גדוד הבוקעים הראשון' שבחטיבת גולני.