אלבום תמונות
ביום שלמחרת קדרו השמים,
יש שיאמרו שהשמים גם הם בכו איתנו על אובדנה.
לא רציתי לכתוב דברים אלו,
אך הגורל לא שאל ולא בחר להתייעץ, לפני שהתדפק על דלתנו.
ונותרתי בלית ברירה עם הזיכרונות, זיכרונות חיים וטריים של קרן, חייכנית, רגשנית, מוכנה תמיד לעזור לייעץ ולעודד.
אלו לא דברי הספד, כי איך אפשר להספיד כשקרן עדיין חיה בזיכרון.
היא ולא מותה, לא מרפים, ואני רוצה לחלוק אתכם את הזיכרונות:
* יומיים לאחר השיבוץ ביחש"מ ב-11/99, נכנסה קרן למשרד. בוכה. אני רוצה לשוחח איתך על משהו שמציק לי, ביקשה והתיישבה.
קרה משהו, שאלתי? הרי אני יודעת שכל ההתחלות קשות.
אבל קרן בכתה מסיבות אחרות:
לא המעבר הקשה עליה
לא ההתחלה החדשה, או הקשיים שבדרך, כי אם תחושת חוסר האונים, כי כבר יומיים תמימים עברו מאז הגיעה לבסיס ועדיין לא הרגישה כי עשתה משהו משמעותי...
* את כל אשר עשתה קרן, עשתה בלב שלם, כך נהגה גם בקורס הקצינות, אותו עזבה מרצונה וחזרה כשהיא נכונה למלא את תפקידה וחובתה ללא היסוס.
בעצם חזרתה לקורס החלה קרן במסע הארוך של החובות והאחריות, של ההתמסרות לתפקיד, ושל הנכונות להשקיע ולתרום.
בטקס הסיום נכחנו כולנו, נרגשים לא פחות מקרן. וכשנחשפו הדרגות, לא היה איש באולם שלא שמע אותנו. קרן חייכה.
באותה דקה הגשימה קרן את שאיפתה.
היא העזה וניסתה, היא עשתה את זה ובגדול.
אני רוצה לסיים בקטע קצר של אמילי דיקנסון "אם הרפה לבב".
אם הרפה לבב נשבר אחד, אז לא אחיה לשווא. אם אוכל למחות כאב אחד, או לנחם ידיד נכזב, או להחזיר גוזל אחד, לקן הנעזב, אז לא אחיה לשווא.
לפני כשנה הבטחתי לאביבה ובעיקר לעצמי, כי בכל פעם שאדבר על קרן, לא אבכה, פשוט אחייך, כי כזו הייתה קרן וכזאת תישאר בזיכרוננו, ואין דרך טובה יותר מלזכור אותה ולשמוח, כי נתנה לי ההזדמנות להכיר אדם שכזה, ללמוד ממנה.
ולכן גם אם קשה, אני בטוחה שזו הדרך הנכונה.
"יהי זכרה ברוך"
קרין