ממכתבי הפרידה והשירים שנכתבו לזכרו מצטיירת דמותו המיוחדת של צדוק, שרבים כל כך אהבו וכה כואבים את לכתו. חברים לא מעטים בחרו להיפרד מצדוק בשירים שכתבו: "מכל המילים שיצאו מגדרן / בימים של גאון, יגון ותקווה / שתי מילים יש פשוטות, איומות מכולן / שתי מילים נוראות: 'הוא היה'. // הוא היה עלם חמד יפה עיניים / רגיש, לבבי, מלא שמחת חיים / עם חיוך כובש על השפתיים / עדין ונחבא אל הכלים. // הוא היה פשוט וצנוע / אמיתי, ישר וללא משוא פנים / בעל מזג שלו ורגוע / שהקרין על כל הסובבים. // הוא היה חכם ונעים הליכות / הצטיין בכל אשר עשה / עליו באהבה אמרו הבריות: 'יש בו דרך ארץ וגם תורה'. // הוא היה אהוב על כולם / תמיד הקיפוהו חברים / ולבו הרחב והחם / נתן ללא גבול לאחרים. // הוא היה סובלני וקשוב / כיבד כל דעה ואדם / ובלכתו מאתנו בלי שוב / נפער בנו חלל לעולם".
כתבה רוית, ידידה קרובה: "שאגת הלביא במרומים / דינור שהפכו כדורי עופרת כואבים / חודרים חזק עמוק לנשמה / מגרשים דמעה אחת של תקווה. // ונותר אותו מבט אחרון / בלי לומר לאף אחד שלום / וסימן שאלה אחד גדול / על אותו שביב רגע אפור. // ואתה פוסע בשבילי החלב / מנצנץ כתמיד כמו כוכב / ותמונת הדיסקית שתלויה על צוואר / וסיכות החברים נעוצות על הקבר הקר. // והם אומרים שהלכת, ושוב לא תחזור / שבחיים אין רוורס ואין שום עצור / ואצלך הכול נעצר טרם תם העשור / לא התעוררת, ונגדע אותו חלום".
כתבה אסתר, מורתו בתיכון: "אתה לא תגיע להופעה של עברי לידר / למרות שכבר למדת את כל המילים / לא תפזר חיוכים לכל עבר / ולא תצחיק אותי ברגעים עצובים. // אתה לא תיסע לטיול אל המדבר והרוח / ולא תלבש את הצעיף הלבן / ספרו של הרב אבינר יישאר פתוח / אתה לא תדחה למועד ב' שום מבחן. // לא ייוולדו לך אף פעם תאומים / ולא ילמדו ללכת ובעיקר לא ליפול / אתה לא תודיע שתגיע וגם לא תודיע שלא / ושאימא, אל תשאירי לו שום דבר לאכול. // אתה כבר לא תבטיח שהכול בסדר / מכל הגדוד רק אתה לא תחזיר ציוד / אני זוכרת את מה שהיית / אבל הכאב האמיתי הוא מי שלא תהיה".
אייל, חבר לספסל הלימודים, כתב: "... נבון, צנוע, טוב לב, מאיר פנים לכולם, שופע חוכמה ואצילות נפש - אלו מספר תכונות שדבקו בך לאורך כל הדרך. ... כל כך אהבת את החיים, אהבת את העולם הגדול, אהבת את הים והשמים הפתוחים. ... צדוק, הדלקת בי לפיד שמאיר באור עז את דמותך המיוחדת. צ'יקו, תודה שנתת לי להיות חבר שלך...".
כתב עמית, חבר נוסף לספסל הלימודים: "... מהם החיים בלא חיוך, בלא צחוקך המתגלגל בזיכרונות עמומים. ... יום יבוא ואספר לילדיי שהיה אדם מדהים, שרק צחק, אדם שהצטיין בכול, אדם אשר יותר מכול, היה אדם. ישנם אחים בדם, ישנם אחים לנשק, ישנם אחים לספסל הלימודים. אתה, צדוק, אחי בנשמה".