רב"ט אלעד ולנשטיין ז"ל

אלבום תמונות

21.11.2000

יעל, דביר, תומר, עדנה ועוזי יקרים!!!

בעוד הסערה לא תמה, בעודינו יחד מלקטים את השברים, אני כותב לכם ידידיי כחלק ממסע החזרה לנורמליות, מאז לכתו בלא עת של אלעד לא חדלה שנתי מלנדוד. בחושך חוזרות ועולות עיניו החכמות של אלעד התמיר. הענו, הצנוע.
בגיל 18 לערך כבגילו של אלעד בלכתו ידעתי כבר את השכול, בהתקלות עם מחבלים בבקעה איבדתי שני חברים לנשק, אח"כ אימי הלכה לעולמה בלא עת, שני פקודיי נפלו בלבנון, אבי אשתי נפטר באופן מפתיע.
אין נורא מההתעמתות עם ה"אין".
אך עוד יותר נוראה לכתו של בן חברים, יקר ואהוב, אלעד.
איני אדם דתי, בלבי שכנה מן אמונה שיש כח עליון, אולי מכוון, אולי שופט צדק. אמונה זו הלכה ודעכה עם לכתם של חבריי, פקודיי, אימי, ואח"כ עם לכתו של אבי רעייתי. שרק טוב ניתן לזקוף לזכותם.
היום אני חש כי אמונה זו נמוגה לחלוטין עם לכתו של אלעד היקר.
בהצטרפי לתהליך ההאנשה האלוהית דומה כי רק קנאה וצרות עין היא שגרמה לאלוהים לקחת את אלעד, בעל החן הפנימי, האמביציה, החלומות וסיכויי ההצלחה. דומה שהאל חש באיום על מעמדו בקבלו את ההחלטה האיומה לגדוע את פתיל החיים הפורח והמשגשג.
ימי האבל שלכם היו ועודם הימים הנוראים שלי, שלנו.
בסכנות הרבות בהן הייתי בימי חיי לא חשתי מעולם צורך ודחף כל כך חזקים כמו היום, לדעת היכן יקיריי, היכן אתם, היכן משפחתי נמצאים ואיך מרגישים בכל רגע נתון. לכתו של אלעד החדירה בי עמוק את החשש מה"אין", מהאובדן, מחוסר האונים המחריד.
אין בליבי ספק כי כמוני חשה רעייתי גליה ועוד חברים רבים וקרובים שלכם, שלנו.
אנו מבטיחים להיות עמכם תמיד.
לסיום בקשה לי אליכם!
לכם ולנו יש ילדים, אנו צעירים ועוד נכונו לנו שמחות וימי אושר רבים.
את אלעד לא נישכח לעולם.
אנא בואו, הצטרפו אל החבורה שאוהבת אתכם.
יחד נצא למסע המפרך הזה, אל ימים טובים יותר, אל הנורמליות וחדוות החיים. כי רק אתכם עדנה ועוזי יקרים תהיה משפחה, תהיה שמחה, חברים וימים טובים.

אוהבים ותומכים תמיד.
מאיר וגליה מודן.