כאשר הכרתי את דני, הוא היה עבורי נהג המ"פ, הבחור עם המקטרת. בסוף שנת 1969, סיפר עליו ידיד, שהבחור עם המקטרת עובד כרגע לקבלת תואר הדוקטור. זה היה משונה במקצת עבורי, אולם ידעתי שאין מערבבים את חיי האזרח בחיי החייל. כעבור שנים מעטות כבר היה אותו נהג, דוקטור לכימיה.
לא לשווא אני מזכיר עובדה זו, היות וביודעין, התיחסתי אליו, לא כאל נהג של הזחל, אלא כאל הדוקטור, ואחר כך המדען, הנמצא עמנו, ומנווט את כלי הלחימה. ברם, על פניו לא ראית זאת. בדיבור של רגע, הוא היה כאחד העם, המדבר בפשטות, ושאינו מזכיר תוארו. אפילו התווכח עם בחור שידיעותיו מעטות משלו, ההתיחסות היתה לדעה ולא לידע, הצניעות - באופיו, דרכו - הענווה.
בשרות המילואים האחרון, שרתנו יחד במוצב הצפוני בגזרת התעלה; "בודפסט" היה שמו. הדרך אליו, היתה לאורך שרטון צר, ים מצד אחד, וימה מצדו השני. בעונות מסוימות, היו קטעים מהימה נצבעים בצבע אדמדם. שאלתי את דני לפשר הדבר. הוא ענה שאינו יודע, אך יברר. ואמנם, בחופשה שלאחר מכן, הוא בדק את האבן במעבדתו, והביא לי תשובה, מפורטת של שמות מלחים, חומצות, פעולות כימיות, שהובילו את החומר למצבו. אכן פעולותיו היו מושלמות ויסודיות.
בליל הששי באוקטובר, הגדוד מתכונן ליציאה. החיילים נוטלים לבוש, והזחלים ציוד. באותה המולה של הצטיידות, עדיין לא הוצמדו הנהגים לכלים, ועל מנת להקדים ולהתכונן, כבר חיפשתי את דני. אולם הוא היה זה שמצא אותי.
"מי הנהג אצלך?" שאל.
"עדיין אין לי" עניתי.
"ובכן - אמר - הציוד שלי פה, אני הולך להביא את הזחל להעמסה". כך, ברוח התנדבות זו, היה מקובל על חבריו, שימש כמקור ידע בנושאים שונים ומגוונים, ופוסק בויכוחים שהגיעו למבוי סתום, שרק למודים גבוהים יכלו לפרשם.
לא פעם ביקשתי ממנו שירצה לחברה על נושא כימי פשוט כלשהוא, שיהיה מובן לאחרון החיילים. אולם הוא ידע, כי הפשוט בשבילו, עדיין מסובך עבורינו, והעדיף לשוחח על נושא שאהוב עליו: מכוניות.
בזמן המלחמה, היה הטרנזיסטור שלו היחידי בזחל, והארועים היו עוברים דרכו. עם אזניה באזן אחת, היה מאזין במקלט הזעיר, ומספר לאחר מכן את החדשות במלואן, ומעולם לא החסיר דבר.
בבוקר ה-15 לאוקטובר, קבלנו הוראה לנוע. הזחל היה מוכן וכמוהו החיילים. התנועה היתה לעבר המוצב הנצור "בודפסט", מוצב בו שרתנו חודש קודם לכן. לפתע החל הזחל להשתעל, והבנתי מיד שיש סתימת דלק. דני קפץ במהירות, הרים את מכסה המנוע, נשף בצנור אחד, טילטל צנור שני, והזחל המשיך לנסוע בגאוה.
הגענו אל האויב. החיילים מתפרשים, והמקלען יורה. המנוע ממשיך לעבוד, מוכן להמשיך ולנוע.
כעבור זמן, נפגע המקלען, ודני קם לעזור לו.
ונפל.
עליו נאמר: והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול, וכל אשר יעשה יצליח" (תהלים, א', 3).
שמעון קוטלר.