הלכת מאיתנו פתאום מבלי יכולת להגיד שלום.
קמת בבוקר יום ראשון. הערת את אבא שייקח אותך לתחנה המרכזית.
כדי שלא תאחר... לו רק איחרת!
ויש כל כך הרבה דברים שרצינו להגיד - ולא אמרנו.
(חשבנו מה יש למהר ותמיד יבוא מחר ועוד נדבר...)
כל-כך הרבה דברים שרצינו להספיק - ולא הספקנו.
אילו רק ידענו...
מוזר לשבת ולכתוב עלייך למי שלא הכיר.
איך מסבירים עולם ומלואו בכמה מילים.
ואין שום מילה שבאמת יכולה להכיל אותך - ערן.
והרי היית ערן שלנו וערן כל-כך אחר עם החברים.
ואחר לגמרי עם החברה - אתי.
וערן שונה לגמרי בצבא - אחראי, רציני, בוגר.
הלכת לנו כך פתאום.
והחיוכים היחידים שעוד נותרו לנו ממך.
נמצאים ממוסגרים.
ואנחנו מסתכלים פה בתמונות, מבלי יכולת להאמין.
כן, זה כבר שנים.
שנים בלעדייך.
אנחנו משתדלים להמשיך ולחיות.
משתדלים לשמוח - כמו שאנו מאמינים שהיית אומר לנו לחיות.
אבל קשה לנו.
באמת קשה.
זה לא אותו דבר בלעדייך.