יום הכיפורים הוא יום הדין, בו אנו נותנים את הדין על מעשינו להקב"ה, ואנו מוחלים איש לרעהו על מעשינו.
השעה שעת הצהרים, שורר מתח מלווה בצפיה למתרחש, אנשים נעדרו מביתם וממלאים את בתי כנסת בהמוניהם, בשעה זו התחילה להיות תנועה בחוץ הניגוד ליום כיפור רגיל שבו שוררת דממה בחוץ ורק בבתי כנסת מתפללים אנשים.
אחי יעקב ופרוספר חזרו מבית הכנסת כדי לנוח מעט ולחזור להתפלל, בעודם בדרך נשמעה צפירת אזעקת חירום בכל רחבי העיר כתקיעת שופר ביום הכיפורים. למשמע אוזניהם נחפזו ורצו בכל כוחם להגיע הביתה. יעקב ידע שמחכים לו שם בקווים חבריו לנשק בשריון. יעקב החליף בגדיו מבגדי חג לכבוד יום הכיפור. לבגדי חולצה ומכנסיים צבאיות.
בצאתו מהבית עצר כל מכונית צבאית כדי לוודא שלא מחפשים אותו, אחי פרוספר שכל הזמן היה אתו שאל אותו מדוע אתה נחפז ונרגש ומתוח מאוד ענה לו אחי אני בעל תפקיד חשוב וחברי לנשק זקוקים לי בקווים. בעודם מדברים ולפתע עצרה ליד הבית וממנה יצא חיל שפלט מפיו קריאה "יעקב אבוחצירא" הנוכחים במקום ענו לו כן, התווספה חמולה ליד המכונית הצבאית. אחי יעקב הכיר את החיל ואמר לו אני רואה שזו הפעם השניה שאנו נפגשים ומגיס אותי. החיל ענה, נכון מאוד הדבר אך מה אני יכול לעשות זהו תפקידי.
שלושה ימים לפני אותו חייל הזעיק את יעקב בדחיפות לתרגיל פתע באמצע הלילה. באותו רגע הייתי ער אך התעצלתי לקום, אמא פתחה את הדלת ונדהמה כשנוכחה לדעת שמהצבא קוראים לאחי יעקב שהיה ער ואמר לחייל תשמע אני מתארס ועלי לקנות תכשיטים לחברתי לטקס האירוסין, החיל ענה, "אני מצטער אין באפשרותי להועיל לך" ועליך להתייצב. בלית ברירה יצא עם החיל בשתים בלילה. למחרת חזר וספר לנו שזו קריאה חירום שרק הרמטכ"ל יכול לבטל אותה. ואז ירד לעיר וקנה תכשיטים לטכס האירוסין כפי שתכנן.
אחי יעקב לא זכה לענוד את התכשיטים לחברתו ולא זכה לטקס האירוסין שלו כפי שציפה ליום הזה. יום הכיפורים היה יום גורלי לגבי אחי יעקב ולגבי התכשיטים שנקנו על ידו שלא זכה לענוד אותם ביום האירוסין לחברתו, ובמקום יום האירוסין בא יום הכיפורים שהוא יום המוות בשבילו.
אחי בפעם הראשונה בחייו שחילל את יום הכיפורים הקדוש ונאלץ לנסוע כי הליכה ברגל לא ניתן ולו יכול להגיע למחוז חפצו במהירות לחבריו לנשק שמחקים לו. באותו רגע מגיע חברו עם הווספה והסיע אותו לבוש מדים לדרכו האחרונה. אל המוות.
תם שבוע הראשון של המלחמה וברדיו משדרים על השגנו הצבאי על האויב. דבר שגרם לנו לאושר לרגעים מעטים. ואז חיילים מתחילים לשלוח מכתביו להורים במכתב או לגבי קרטון או בכל צורה אחרת ובהם הודיעו למשפחותיהם בהיותם בקו בריאות תקינה ואין מה לדאוג. אך לצערנו מאחי לא קיבלנו שום מכתב או הודעה כל שהיא. כל המשפחה מרגישה מן מועקה השוררת מסביבנו, פחדים וחשדות וחרדה נוראים, אך לא יכולנו לגלות איש לרעהו את רחשי ליבינו וכולנו התפללנו וקיווינו שיהיה טוב. עברו שבועיים שלמים ועדיין אין כלום. התחלנו להתרוצץ והמתנו בכמה צמתים שבו עוברים חיילים ושאלנו כל חייל או חיילת עם תמונות שלו. חיכינו כל ערב עד חצות אך לשווא. היו חיילים שלא רצו לאכזב אותנו ואמרו יכול להיות שראו אותו וזאת רק בכדי לא לאכזב אותנו. הם ניסו להרגיע אותנו בתירוץ שאם משרד הביטחון לא הודיע לנו כלום סימן שאין לנו מה לדאוג. עם כל זאת הזמן עובר החרדה והפחד והחרדה גוברים.
באחד מהימים התקבלבה הודעה מאחיו של גיסי שהודיעו לו שאחי בריא ושלם, ידיעה זו שמחה אותנו לזמן מועט. מפני שזה לא יכול להיות שלא קיבלנו שום מכתב או הודעה שחיכינו בכיליון עיניים לאיזה הודעה או מכתב מכל מקור כל שהוא. המשכנו להאמין שהוא חי ואולי עדיין לא יכול להתפנות לכתוב לנו כמה מילים היתה שכנה שביתה היתה מרכזנית שהתקשרה עם מפקדו והוא אמר לה שהוא בקו הבריאות ומבקש שנשלח לו לבנים. אך בדבריה נתגלתה סתירה מפני שקודם לכן קיבלנו הודעה טלפונית על המצאו בדרום בניגוד לדבריה שהוא נמצא בצפון. ועוד ידיעות ועוד שמועה שאדם שמכיר אותו היטב הודיע לנו שהוא היה איתו אכלו ושתו ביחד בבסיס. אחי פרוספר שרצה לוודא ולהיות בטוח שהחייל אינו טועה בזיהוי בדמותו של יעקב הראה לו אלבום תמונות ואכן החייל הביט בתמונות ואמר שזה הוא. הוא הפיג לנו מעט את המתח והרגיע אותנו הורי כבדו את החייל בשתייה ובאוכל וזו הפעם הראשונה שחיוך קטן על פני הורי. לעומת זאת גיסי ששרת עם אותו חייל אמר שלא ראה אותו והוא חוזר במיוחד לבסיס כדי לחפש אותו ואם אמצא אותו יביא אותו בעל כורחו. אך החיפוש היה לשווא. הורי בכו וצרחו עד כלות כוחם ועיניהם יבשו מדמעה. בקשנו מהשכנים שלא לבקר אצלנו על מנת לשמור על ההורים שהיו גמורים. באחד מהימים בעודנו מחכים במתח והנה רבי אליהו נכנס לבית עם האופניים שלו והודיע ששמע ברדיו קהיר, שהוא חי ושבוי. אחי פרוספר נסע לקצין העיר דב והודיע על הידיעה שרבי אליהו. קצין העיר אמר לאחי פרוספר שרבי אליהו צריך לבוא לקצין העיר ולמסור את ההודעה. אחי נסע לרבי אליהו ואמר שעליו לבוא לקצין העיר ולספר על ההודעה. ולפתע הרב חזר בו והודיע שרק שמע ממישהו אחר.
לא עבר הרבה וקצין העיר וסגן ראש העיר ונציגי משרד הביטחון הודיעו שיעקב נעדר. בשבילנו ההודעה יום שואה. ההורים התעלפו וצרחו ונזקקו לטיפול רפואי. נציגי משרד הביטחון קצין העיר וסגן ראש העיר ניסו להרגיע ולהסביר שיש עוד סיכוי שהוא חי. הלכתי לעבוד בדואר בתקווה שאמצא איזה גלויה או מכתב. לפתע נתקלתי במכתב שמופנה למשפחת אבוחצירא מהצבא לרגע שבה רוחי אלי ונוכחתי לדעת שזה מכתב של חבר בשם שמעון אלון לאחי פרוספר.
הסיוט הגדול ביותר כאשר מדי פעם שהודיעו ברדיו או בעיתון שיש שבויים והתמונות לא היו ברורות ומידי יום אחי פרוספר ורמי ארז חברו הטוב נסעו למשרד הביטחון בתל אביב באבן גבירול, על מנת לזהות תמונות של שבויים אולי הוא בינהם או על תמונות או בטלויזיה או כל מקור אחר.
ואם כבר ראו איזה תמונה או דמות שבדרך כלל היו מטושטשות אז כל אחד מהמשפחות שהיו נוכחים במקום כל אחד היה זהו אחי, או אבא, או דוד וכו' נכנענו שמזה לא יצא מאומה והחלטנו שאחי פרוספר וחבריו ימשיכו את החיפושים בצמתים ולהיות בקשר עם קצין העיר דב שקודם לכן מסרנו לו תמונה של יעקב.
אורח חיינו השתנה העבודה הוזנחה ילדי המשפחה לא הלכו ללמוד אחי פרוספר ידע עוד ביום שישי ופחד לספר וניסה להעמיד פנים שכמעט עלו לו בחיים. עד אותו יום ראשון שביקש מאיתנו לא להיות נוכחים בבית ולא לזוז לאף מקום. המתח הלך וגבר עד כדי כך התחלנו לספור השניות והדקות.
מפחד וחרדה החלטתי ללכת לבית ספר בלי חשק ולא מרוכז כלל ולפתע באו כמה חברים מהכיתה והודיעו לי שיש מישהו בבית. קמתי ורצתי בטירוף נפש לבית ולצערי ההודעה המרה שאחי יעקב נהרג במלחמת הכיפורים. האסון המר והכבד יישאר חקוק לעולם בלבנו.
ת.נ.צ.ב.ה
אחיו אברהם אבוחצירא