קורות חיים
בנם של ולנטינה וגריגורי. נולד ביום י"ד באב תשמ"ח (28.7.1988) באוקראינה. אח ליורי.
בגיל שמונה עלה ולדימיר עם משפחתו לישראל. המשפחה התיישבה תחילה בערד, ולאחר מכן באשדוד.
למד בבית ספר יסודי ובבית ספר תיכון באשדוד. גדל על ערכים של האהבה למולדת, והיה פטריוט אמיתי.
ולדימיר היה ילד שובב ומלא שמחת חיים, חייכן ושטותניק שידע להצחיק את כולם ועם זאת בחור אמיץ לב ובעל עקרונות שידע מה חשוב, כיוון למטרות והתמיד בכל דבר שהחליט לעשות.
הפיץ אור, בעל לב רחב, צחוק מתגלגל ונשמה טובה. היה זה קל לזהות אותו במקום שבו היה - לא רק בגלל החיוך והצחוק, אלא בעיקר בגלל הדרך שבה התייחס לכל אחד ואחת: בכבוד, בהקשבה ובאכפתיות אמיתית. נפשו העדינה והנעימה בלטה בכל מקום בו היה.
אחרי לימודיו ולדימיר התגייס לצה"ל ושירת כלוחם בחטיבת הנח"ל.
לאחר שחרורו התגורר באשקלון ועבד כמפעיל מנוף. עבודתו בתחום המשא הכבד ריתקה אותו והוא למד כל דבר חדש שיכול היה ללמוד, העיקר להתקדם, להשתפר ולהמשיך לגדול. היה שותף בהקמת מתקנים במקומות שונים בארץ. אהב לעזור, אהב לעבוד, אהב את החיים.
ולדימיר המשיך לשרת במילואים בחטיבה 5. לאורך השנים לא פיספס יום מילואים אחד, תמיד התייצב עם חיוך ובשמחה על הזכות להגן על הארץ, להיות עם אחיו הלוחמים, דאג שכולם יגיעו ושיהיו הכי טובים ובעיקר – דאג להם.
כשהכיר את אלונה, אם לאנגלינה הקטנה, ידע מיד שזו אהבת חייו. ולדימיר הדביק את אלונה בפטריוטיות שהייתה טבועה בו והיא נשארה עימו בארץ, הקשר ביניהם פרח, והם הקימו יחד משפחה חמה ואוהבת. נולדה להם בת, אליסה. הוא היה האבא שכל אחד היה רוצה - מסור, רגיש, מצחיק, ותמיד שם בשביל שתי הבנות. אהב את משפחתו אהבה ללא גבול, ותמיד כשדיבר על המשפחה היה עם ברק בעיניים וגאווה גדולה. המשפחה הייתה הדבר החשוב בחייו, ובכל הזדמנות הראה תמונות כשהוא גאה ומאושר.
בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים - יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.
ולדימיר גויס ביום 7.10.2023 למילואים ביחד עם הגדוד שלו, גדוד 7020, חטיבה 5, פלוגה ט'. לבקשת מפקדו החליף אותו ולדימיר כמפקד הכיתה כאשר הוא נלחם במקביל בהגנה על אחד מיישובי עוטף עזה בו גר. חבריו סיפרו שהוא "לקח את זה בהליכה", חייך ורץ קדימה. תמיד זורק איזו בדיחה, מילה טובה לחבר, מקפיד לשאול אם הכול בסדר ומה שלום המשפחה.
ולדימיר היה לוחם מקצוען בכל רמ"ח איבריו. לא רק ביצע את המשימות, אלא עשה כל שנדרש בדיוק רב, עם אחריות ועם ראש גדול. ידע לראות את התמונה הרחבה, ליזום, לשים לב לפרטים, והכל תוך כדי שמירה על הרוגע שהשרה על כולם. היה סמל של מקצועיות - תמיד ראשון לגלות מטען, תמיד ראשון ללמוד מיכשור חדש. רק מעט חיילים הפעילו את הנשק במקצועיות ויעילות כמוהו.
שירות המילואים היה ארוך והוא נשא בעול באהבה תוך ידיעה ברורה שזהו צורך השעה וזהו ייעודו לעת הזו. בחר לעזוב הכול, להישאר בשטח ולהילחם ברצועת עזה ככל שנדרש. בהמשך הצטרף לחפ"ק המ"פ (חוליית פיקוד קדמי של מפקד הפלוגה) ותפקד כקשר מ"פ בגדוד כשהוא שואף להשפיע יותר ולהוות דוגמה ללוחמים בפלוגה.
תמיד היה ראשון, נכון לכל משימה בכל שעה. תמיד שם את עצמו בחזית העשייה הפלוגתית וכשצריך גם בחזית הלחימה. העניק ביטחון שהצוות שלו יכול לבצע כל משימה שתוטל עליו. לאורך הלחימה היה שותף להצלחות מבצעיות רבות, איתר מחבלים וזירות מטענים ובכך מנע פגיעה בלוחמים רבים. הציל מספר פעמים את חבריו לפלוגה ממטענים בזכות עיני הנץ שלו, שדבר לא נעלם מהן, והפך לשם דבר בגדוד.
הוא היה לב ליבה של הפלוגה, עמוד התווך שכולם נשאו אליו את עיניהם בכל רגע קשה. הלב הזה שנמצא שם בשביל החברים, בשביל המשימה, בשביל המדינה. ולדימיר לא עשה דברים בשביל מחיאות כפיים - עשה כי האמין, כי היה אכפת לו.
לצד המקצועיות הבלתי מתפשרת שלו, הייתה לו יכולת לראות את האדם שמולו. בין אם זה לוחם צעיר שבפעם הראשונה חווה מתח בשטח, או חבר צוות שמרגיש עומס - ידע מתי לגשת, לומר מילה טובה, להרים את הראש ובמבט מחויך לתת תחושה שיש על מי לסמוך. לב גדול ופועם שידע לתקשר ולגשר על מחלוקות, ידע ליצור מנגינות שונות אבל לא דמיין ולא העלה בדעתו לנגן במקהלות נפרדות. תמיד יחד, מאוחדים לפעול למען המטרה המשותפת.
הייתה בו אופטימיות ובכל עת היה עם חיוך גדול נסוך על פניו. גם בשגרה וגם בלחימה, גם בשטח תחת אש, תמיד שמר על מורל גבוה. לא היה מהמתלוננים, להפך - תמיד חיפש את הפתרון, את הדרך קדימה, את "איך עושים את זה הכי טוב". בכל מצב ידע למצוא את האור, היה שם להרים ולעזור, היה זה שהזכיר לכולם את הטוב שבחיים.
שמחת החיים שלו הייתה נוכחת בכל פינה - בכיתה, במחלקה ובפלוגה. תמונתו מחויך עם פחית קולה קרה סיפרה הכול. סיפרה על זה שלקח הכול בחיוך, סיפרה על היכולת לשמח אחרים וסיפרה איך לא נתן לשגרה להרדים לו את שמחת החיים. היה הבסיס לקבוצת הווטסאפ שבה כל הבדיחות והשטויות רצויות והצחוקים מבורכים.
ולדימיר היה אהוב ונוכח בפלוגה, כל אדם שנפגש איתו זכה לקבל מהאור שלו. איש של אהבה ונתינה, מילא את החדר בהומור, בשובבות, ברגישות ובאכפתיות.
לא רק לוחם מצטיין, אלא דוגמה ומופת לחבר אמיתי, מקצועי ומסור. פשוט לוחם רציני - הטוב ביותר. מקצועיות, חתירה למגע ואהבת הפלוגה היו תמיד בעדיפות ראשונה, והכול בחיוך וברוח טובה, יום אחרי יום.
ולדימיר היה טוב בכול: בן, בעל, אבא, חייל ואדם. אדם מיוחד ביושרו, בהווייתו, ובאהבת האדם שבו. כולו אמת, לב טהור, כנות ואכפתיות לכל מי שסביבו.
ביום 21.7.2025, במהלך פעילות מבצעית, התפוצץ מטען שהופעל על כוח בשכונת ג'נינה ברפיח. ולדימיר נהרג במקום ושני לוחמי מילואים נפצעו.
רב-סמל מתקדם ולדימיר לוזה נפל בקרב ביום כ"ו בתמוז תשפ"ה (21.7.2025). בן שלושים ושש בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי באשקלון. הותיר אחריו אישה, בנות ואח.
אשתו, אלונה, אמרה בהספדה: "הוא היה הנשמה של הבית, היה לו חוש הומור - הוא היה נותן לי גב ותמיד נתן לי להרגיש שאני יכולה כל דבר שאני ארצה, אי אפשר להסביר איזה בן אדם הוא היה".
חברו דוד נשא דברי הספד בשם החברים לנשק: "וובה אחי היקר, צמד הברזל שלי. כשאדם מגיע לשמים לא מסתכלים על כל מה שבחוץ, מסתכלים עמוק עמוק, מי הוא היה, ואתה היית לב ענק... כשהתלבטת אם להמשיך להתנדב למילואים שאלת אותי 'נראה לך שאוכל לשבת בבית כשיקראו לכם למילואים? אני אראה אתכם באים ואשאר בחוץ? בחיים לא!'
וובה ואני לא היינו נראים אותו דבר, לא גדלנו באותם בתי גידול, לא דיברנו אותה שפה, וגם אוצר המילים שלנו היה שונה. אבל, וזהו האבל הגדול! הייתה בינינו אהבת אחים פשוטה, בזה היינו דומים...
תהיו חיוביים, תהיו וובה! ככה, רק ככה הטוב ימשיך להתרבות בעולם... וובה אחי האהוב, אתה עכשיו למעלה עם כל גיבורי ישראל. לך בכוח האמונה שלך ותשלח כוחות לאלונה והבנות. אנחנו נלווה אותן כאן מלמטה. צמד הברזל שלי, אתה הולך היום לבית עולמך אבל תישאר הצמד שלי לנצח. אחי, אהובי."
בחורשת הנופלים באשקלון ניטע עץ לזכרו של ולדימיר.
בכיכר בלב רצועת החוף של אשקלון הוצב כדור לזכרו, בין עוד כדורים שעיצב האמן המקומי לב אברמזון, הנושאים כל אחד שם של חלל מהמלחמה.