קורות חיים
בנם הבכור של חביבה וסולומון. נולד בשנת תש"י (1950) במרקש שבמרוקו. אחריו נולדו עוד עשרה ילדים - תשע אחיותיו ואח אחד.
רפאל, שכונה על ידי בני משפחתו "רפי" ועל ידי חבריו "רפול", גדל והחל את חינוכו בעיר מרקש. ילד חרוץ ועצמאי, נעים הליכות ושמח אשר נכון היה לעזור ולסייע להוריו ולבני משפחתו ככל יכולתו.
בשנת 1961, בהיותו בן אחת-עשרה, עלו בני המשפחה ארצה והתיישבו בקריית אתא. בשנה זו עבר ללמוד ולהתחנך בישיבה בכפר חב"ד, שהייתה לו לבית עד סיום לימודיו.
בהגיעו לגיל גיוס, התנדב לשירות ביחידת הנח"ל המוצנח בחטיבת הצנחנים. שירת במסירות, במהלך אימוניו השתתף בעשרות צניחות.
את החופשות משירותו הצבאי ניצל כדי לעבוד בעבודות שונות, על מנת לסייע למשפחתו.
לאחר שחרורו משירות צבאי ובמסגרת "נחל עובד", החל לעבוד בתעשייה הצבאית באשקלון.
במפעל התעשייה הצבאית הכיר את דניז. "הוא היה יפה תואר ומרשים" היא סיפרה, והוסיפה כי האהבה ביניהם פרחה מהרגע בו הכירו.
בחלוף חודשיים ממועד היכרותם הועברה יחידת המילואים בה שירת לבסיס "אביבים" בצפון הארץ, והם נאלצו להיפרד לתקופה ארוכה. משנפגשו שוב הציע רפאל לדניז נישואים, ובני הזוג קבעו מועד לחתונה – אוקטובר 1973.
בי' בתשרי, יום כיפור תשל"ד (6 באוקטובר 1973), בזמן תפילות היום הקדוש, פרצה המלחמה. רפאל קיבל צו שמונה בהיותו בבית הכנסת ונקרא להתייצב בחיפה. הוא שובץ לגדוד טנקים שנשלח ללחימה ברמת הגולן.
הם לחמו בעוז ובתחושת שליחות לאומית. תוך כדי הלחימה פגע טיל בטנק בו לחם רפאל והוא נפצע. בהמתנה הארוכה לפינוי גילה כי אחד מחבריו לטנק נעדר והחל לחפש אחריו. תוך כדי כך ספג הטנק טיל נוסף והחל לבעור. רפאל חילץ את חברו והציל את חייו, ורק אז פונה לבית החולים "רמב"ם" בחיפה, כשהוא במצב קשה מאוד וכל גופו פגוע עם כוויות בדרגה גבוהה.
אמונתו והנחישות האופיינית לו סייעו לו בהתמודדותו עם הפציעה הקשה. לצוות הרפואי שטיפל בו סיפר כי כל רצונו הוא להחלים, להינשא לדניז כפי שתכננו לפני פרוץ המלחמה ולבנות עימה בית משותף. רצון זה הוא שסייע לו לעמוד בטיפולים הקשים מנשוא שעבר.
בתום תקופת טיפול ממושכת עבר לשיקום במרכז טיפולי בנהריה. ב-1974, עם שחרורו ממרכז השיקום, נישאו בני הזוג.
רפאל ודניז הקימו את ביתם באשקלון וברבות השנים נולדו להם שישה ילדים – אביבית ,שלומי, אושרית, ראובן, דניאל ועדן.
הוא היה איש משפחה מסור, אוהב ואכפתי, קשוב לצרכיהם של כל בני הבית ועשה ככל יכולתו על מנת שאלו יתממשו. רפאל היה מאוד מעורב בחינוך ילדיו והקנה להם ערכים של נתינה וקבלת האחר. הוא האמין כי יש להתנהל באמונה ובביטחון וכי על כל אדם לפעול למען הזולת, ופעל לחנך את ילדיו בדרכו הטובה.
הקשר של רפאל עם הוריו, אחיו ואחיותיו היה חם, הדוק ואוהב. כל מפגש היה עבורו בילוי משפחתי. "הוא היה המלך שלהם" סיפרה דניז, "אימו נהגה לקרוא לו 'האור שלה'".
רפאל שב לעבוד בתעשייה הצבאית (בשמה החדש - "עשות אשקלון תעשיות בע"מ"), ושימש כמנהל מחלקה וכאיש ועד. היה מוערך מאוד בעבודתו ונתפס על ידי מקורביו כ"איש של חסד", אשר נתינה ועזרה לאחר הם נר לרגליו.
בשכונת מגוריו הוא שימש כחזן בבית הכנסת, הזכיר והעמיק את מסורת התפילה מבית אבא, קולו ערב וזימרתו נעימה. היה אהוב ומוערך על כל מכריו בשל מידותיו התרומיות וצניעותו הרבה.
משהיה לסב הִרבה לבלות במחיצת נכדיו, נהג לקחת אותם לטיולים, לפנק אותם ולהרעיף עליהם מתנות.
מאז פציעתו במלחמה נשא רפאל את ייסוריו בשתיקה. בסוף שנת 2018 החריפה מחלתו והכריעה אותו.
רפאל אלפסי נפטר ביום ו' בטבת תשע"ט (14.12.2018). בן שישים ושמונה בפטירתו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין באשקלון. הותיר אחריו אישה, שלוש בנות ושלושה בנים, נכדים, אח ואחיות.
"רפאל היה מתנה משמיים" כתבה דניז רעייתו, "טוהר נסוך על פניו, היה אדם מכבד ומכובד , צנוע ואהוד על כל מכריו". הוסיפה הבת אביבית: "הוא האמין כי צריך להתנהל באמונה וכי על כל אדם לפעול להיטיב עם הזולת וביקש, והצליח, להנחיל דרך חיים זו לילדיו, אשר הולכים בדרך בה סלל אביהם תוך ערכים מובהקים לאהבת האדם, העם והארץ".