קורות חיים
אמיר רובין ז"ל - בן לעליזה ומוריס, אח לאורן, רוית ומרים. נולד בתאריך 23 לפברואר 1976 בבית החולים ע"ש ברזילי באשקלון. תינוק מקסים, יפה תואר, נוח ושקט, חייכן ומאושר, שאת הצעד הראשון עשה בגיל שנה וחודשיים בדיוק כאשר נולדה האחות רוית שאליה היה קשור מאוד ושניהם גדלו כמו תאומים. בגיל 3 הלך אמיר לגן הילדים "רקפת" עם הגננת תקוה שתמיד שיבחה את התנהגותו הנוחה, ויחסו החם אל חבריו. אהב להרכיב בלגו ובכל מיני הרכבות, היו לו המון צעצועים שאהב לשחק איתם.
מידי שנה בשנה היינו חוגגים את יום הולדתו עם עוגה יפה ומקושטת ואבא היה מצלם בכל חגיגה.
את בית-הספר היסודי למד אמיר בבי"ס "אילנות" באשקלון, תלמיד טוב ושקט, אהוד על כולם, לא מפריע ולא מציק, פשוט תלמיד למופת.
תחביבים רבים היו לו: בגיל 10 החל לשחק טניס. אהב מאוד להרכיב מטוסים עם הרבה חלקים זעירים ומסובכים. עם הזמן למד להכיר שמות של מטוסים וכל הקשור בהם. זיהה כל מטוס שראה ומיד היה מסביר עליו את כל הידוע לו. מידי שנה בשנה בכל יום עצמאות היינו הולכים לבקר בבסיסי חיל האויר כדי לצפות בתערוכה ובמפגן מטוסים. אמיר היה צופה בהם בהתלהבות ובהתעניינות רבה. חדרו היה מקושט בתמונות של מטוסי קרב ואחרים והמטוסים שהרכיב בעצמו תלה בתיקרה.
אמיר אהב מאוד את הים. בכל הזדמנות שהיתה לו היה הולך לשחות ולשבת על חוף הים עם חברים. בימי שישי היה הולך עם אביו לדוג. בכל שנה בחופשה השנתית היינו יוצאים לטיול משפחתי, כל פעם למקום אחר.
אמיר אהב במיוחד את הכינרת, אהב לטייל בחיק הטבע. באחד מהטיולים הוא מצא ציפור פצועה, לקח אותה אליו, טיפל בה במסירות רבה עד שהבריאה ויכלה שוב לעוף ואז שיחרר אותה.
במקרה אחר הביא הביתה ציפור, טיפל בה ושמר עליה בחום ועקב אחריה משלב הטלת הביצה ועד בקיעת הגוזל ואף הנציח את זה במצלמת וידאו.
בגיל 13 חגגנו לו את מסיבת בר-המצווה במסיבה גדולה ושמחה עם הרבה חברים, אורחים והמשפחה. את ביה"ס התיכון למד ב"אורט רונסון" באשקלון במגמת מחשבים. היה ילד מסודר, אחראי ודייקן, תלמיד מצטיין שעבר את כל בחינות הבגרות בהצלחה.
אהב מאוד מוסיקה, אהב לנגן בגיטרה, היה יושב שעות ומנגן, ע"פ חוברת תווי נגינה שקנה ולמד בעצמו לנגן ואף רצה להצטרף ללהקה.
תמיד היה מוקף בחברים שאהבו אותו מאוד, עם כל חבר היה מוצא שפה משותפת, ידע להקשיב לכל אחד בצורה הכי יפה ואף פעם לא פגע בהם. אהב לכתוב שירים - עם חברו הטוב רועי.
התעניין מאוד בבישול, היה נכנס עם אמא למטבח ומנסה בעצמו לבשל כל פעם משהו חדש, תמיד הצליח והיה יוצא טעים מאוד.
והנה הגיעו צווי הגיוס. צו ראשון, צו שני, תאריך גיוס, ההתרגשות היתה בעיצומה, את כל המבחנים והבדיקות עבר בהצלחה וחכה בקוצר רוח ליום הגיוס. התנדב ליחידה קרבית. בתאריך ה- 2 לאוגוסט 1994 הילד הקטן שלנו מתגייס. כל המשפחה ליותה אותו ללשכת הגיוס ברגשות מעורבים, שמחים, אך גם עצובים.
היה בחיל חרמש ביחידת אורן. את הטירונות עשה במתקן אדם. אי אפשר לשכוח את השבת הראשונה שבא הביתה, הבית התמלא שמחה, כל המשפחה ישבה סביבו בהתרגשות לראות אותו עם המדים ולשמוע ממנו חוויות, אך אמיר שהיה עייף מאוד רצה רק לישון.
ב- 13.9.94 - היה טקס השבעה מרגש מאוד. חודש לאחר מכן יום הורים וכמובן שהלכנו ואמיר חזר איתנו הביתה לחופשת חג הסוכות.
בחודש ה- 11 היה מסע כומתה ואז החל אמיר להתלונן על כאבי רגליים ושברי הליכה. למרות הטירונות הקשה והאימונים המפרכים קיבל הכל בהבנה וברצון.
אחרי תקופת הטירונות עברה היחידה לירוחם לאימון מתקדם וגם כאן המשיך להתלונן על כאבי רגליים שנבעו מאימונים קשים.
למרות הכל השתדל לא להדאיג את המשפחה והמילים "יהיה בסדר אמא אל תדאגי" היו תמיד בפיו. את השבת האחרונה שהגיע הביתה לחופשה לא נשכח.
כמו תמיד נכנס הביתה והפיח חיים חדשים. לעולם לא נשכח את דמותו הגבוהה והחסונה כאשר היה נכנס הביתה.
יום ראשון ה- 12.2.95 הגיע היום המר ביותר בחיי. אמיר יצא מהבית במטרה להגיע לבסיסו ומאז נעלמו עקבותיו.
חיפשנו בכל מקום ובכל דרך אפשרית, החל מחיפושים עצמאיים ע"י המשפחה וחברים וכלה בפירסומים באמצעי התקשורת בקריאה נואשת אולי ישמע ויתן איזה אות חיים אך כלום. ארבעים יום של צפיה, ללא שינה, הרבה מתחים ודאגות.
עד שהגיעה הבשורה המרה שבננו האהוב והיקר נמצא ללא רוח חיים. הרבה שאלות התעוררו שאין עליהן מענה ומי יודע אם אי-פעם יהיה. נותר רק הכאב, הצער, הבכי, הדמעות והגעגועים שיילוו אותנו כל ימי חיינו.