קורות חיים
ראוכמן יוסף בן גניה ויעקב נולד ב- ל' בניסן תרצ"ד (15.04.1934) בעיר וורשה פולין. בן יחיד להוריו. ארבע שנות חייו הראשונות של יוסי עברו בתנאי חממה, בבית אמיד, מוקף מטפלות ופינוק, בוורשה עיר הולדתו. בפרוץ מלחמת העולם השנייה, החלה בריחת המשפחה כדי להציל חייהם. בנתיב היסורים של הנדודים הגיעה המשפחה לרוסיה, והמשיכה עד סיביר הרחוקה. בהיותם בסיביר. עזב האב את בני המשפחה כדי להתגייס לצבא הפולני שנלחם עם צבאות הברית נגד הצורר הנאצי. האב היה רחוק מבני משפחתו שהיו צריכים לקיים עצמם כדי להמשיך לחיות. במשך 4 שנים, משנת 1939 - 1942 נדדו בכל רחבי רוסיה הגדולה, מסיביר המושלגת דרך טשקנד ואוזבקיסטן והצליחו להגיע לטהרן. במסגרת שתוף פעולה ותאום בין השלטונות הבריטיים בארץ ומוסדות הצבא הפולני הגיעו בני המשפחה, במשאיות צבאיות ובמדים, דרך עירק, עבר הירדן עד למצרים, ומשם ברכבת לארץ ישראל. בארץ החלו בחיים חדשים, ובהתמודדות לקיומם, בלא האב שהיה עדיין חייל. לימים, עם שחרורו מהצבא, הצטרף אל המשפחה שחייתה בתל-אביב.
יוסי, בשנותיו הראשונות בארץ, למד בבית החנוך של זרם העובדים בת"א. ועבר ללמוד בקבוץ גבעת השלושה. עד גמר בית הספר היסודי. עם סיום לימודיו חזר לתל-אביב ללמוד בביה"ס המקצועי "מונטיפיורי", אולם משיכתו לחיי קבוץ, החזירוהו למשק, לחברת הנוער, ועמם יצא ל"הכשרה" ולמודים בקבוץ שער-העמקים. תקופת הצבא והשרות בנח"ל חזקו בו את אהבת הארץ. במסגרת השרות הצבאי, יצא לקורס סיירים, שרת תקופה מסוימת בצפון בקבוץ דן וספג את הפגזות הסורים שהיו אז בצפון. לאחר זאת נשלח לירושלים, לשרת בהר הצופים, שהיה אז נצור ומנותק מהמדינה ושם שרת כחייל מוסווה כשהוא במדי שוטר, כי רק כך יכלו להגיע להר הצופים למרות עיניהם הפקוחות של חיילי הלגיון הירדני. עם שחרורו מהצבא המשיך לטייל ולסייר בארץ להכירה ולהנות מנופיה, התרשמותו העמוקה מ"מכתש רמון" , גרמה לו לרצות לשנות את שם המשפחה מראוכמן - לרמון, אך לבקשת ההורים, שנשארו שריד ממשפחה ענפה, נמנע מעשות צעד זה.
יוסי חזר ללמודים לסיים את בחינות הבגרות וללמוד את מקצוע מכונאות דיזל. בשנת 1955 הכיר את תמר ימיני. לאחר תקופת הכרות, החליטו להנשא ולחיות בכפר ויתקין, בתחילה להשתלב במשק ההורים ולאחר תקופה להקים משק חדש מבראשית בישוב צעיר, וכך נתקבלו למושב ניר-בנים. השנים הראשונות היו שנים קשות, עבודה מפרכת, הכנסה נמוכה, עבודה עצמית ללא עזרת פועלים או כלים מכניים, כמו כן קשיי בסוס המשק, וטפול בשני התינוקות שנולדו. רכישת הטרקטור הראשון והאפשרות לעבוד מחוץ למשק עם הטרקטור גרמה להחלטה לעזוב את המושב ולעבור לגור באשקלון. המשפחה התערתה באשקלון, יוסי, השתלב בחיים החברתיים בשכונת "אפרידר" באשקלון. אהב רקודי עם, חברה וטיולים, והיה פעיל על אף עבודתו הקשה כטרקטוריסט עצמאי. באשקלון נולדה הבת הצעירה, ושלושת הילדים שגדלו העשירו את עולמו, אשר כבן יחיד שאף תמיד למשפחה גדולה, ואכן הוא הקדיש רבות למשפחה. שרותו במלואים היה במסגרת חרמ"ש. ואח"כ בשריון בגדוד 113. בשנת 1972 החל לעבוד בחב' "יעדים" כשכיר. מנהלו בחברה היה גם מפקדו במלואים - מולה הרמתי ז"ל.
ביום כפור ה-6 לאוקובר 1973 בשעות הבוקר, קיבל יוסי טלפון מיחידתו לגיוס דחוף, הוא התקשר לאנשי יחידתו תושבי אשקלון, ובזמן המועט עד ליציאתו נפרד מבני המשפחה, חברים וידידים. משעות אחה"צ בשבת ה-6 לאוקטובר לא היה כל קשר עמו. ביום שישי 12 לאוקטובר בשעות הבוקר המוקדמות התקשרו מבי"ח תל-השומר והודיעו על היותו פצוע. אודות הקרב שהתנהל ביום 10 לחודש, יום לפני פציעתו של יוסי, מספר קצין הקשר הגדודי מתי, בספר "ההולכים ראשונה-חטיבת נתקה במלחמת יום הכיפורים". ..." עם המג"ד מולה הרמתי התמקמנו במרכז היעד, מול הכח המצרי הגדול התוקף.
החי"ר המצרי הופיע מולנו במרחק כמה עשרות מטרים, היו בו חוליות רבות של ציידי טנקים. בשלב מסוים פקד מולה על נהג הזלדה להתקדם לתוך המערך המצרי. מקלע אחד שלנו לא פעל, המקלע השני, אותו הפעלתי אני, התפוצץ תוך כדי ירי. אז קפץ מולה מהזלדה ואתו יוסי ראוכמן, דני מוסקוביץ ויעקב מרדכי (כושי). הם זינקו לתוך תעלה, בה נמצאו שש חוליות מצריות של ציידי טנקים, בקרב פנים אל פנים חיסלו את כולן. משנגמרה להם התחמושת, תפשו את רוביהם של המצרים והמשיכו בלחימתם. אני חושב, שמעשה נועז זה סימן את תחילתה של שבירת ההתקפה המצרית, באותו זמן הגיעו לשטח כוחות נוספים. שני טנקים עברו את המחסום, שעד אז אף אחד לא העז לעבור אותו, החלו דורסים את האוייב המופתע והצליחו לחמוק חזרה מבלי שנפגעו. אנשי חי"ר מצריים ניסו לטפס על הטנקים הדורסים כדי לחסל אותם. אז נכנסו לשטח הזלדות. המצרים לחמו ממש בחרוף נפש. אף אחד מהם לא ניסה להכנע. אלה שהיו בקו הראשון מולנו חוסלו עד האחרון שבהם. דורסים אותו, הם שגרמו למעשה לתפנית בקרב, שבסופו נאלץ הכח המצרי הגדול לנוס מן הזירה, תוך אבידות כבדות ביותר..."
למחרת ביום ה' 11.10.73 בשעה 9 בבוקר, בציר "מאדים - חזזית", נפגע זחל"ם הפקוד. נהרגו המג"ד מולה הרמתי ז"ל, וד"ר בן עזיז ז"ל, ונפצעו קשה יוסי ראוכמן ודני מוסקוביץ. ביום זה החל הקרב השני של יוסי, הקרב על החיים. לאחר הימים הראשונים לאשפוזו בבית החולים, ולמרות הכאבים הקשים והנתוח שעבר, ריכז סביבו קבוצת תלמידים מתנדבים אשר עבדו בביה"ח, ובעזרתם חיפש, חקר, וליקט ידיעות אודות פצועים אחרים מיחידתו. לפצועים בחדרו היה דואג, ואת האמהות השתדל תמיד לעודד. לאחר מספר חדשים, בהיותו עדיין סובל מכאבי הפציעה, נסע יוסי לבקר את חבריו הפצועים בבתי חולים אחרים ואת המשפחות השכולות של חבריו. למרות היותו בשלבי החלמה, לקח על עצמו להיות איש הקשר בין אנשי החטיבה אשר באפריקה ואנשי המועצה האזורית חוף אשקלון אשר היו "המאמצים" של החטיבה. יוסי דאג לשלוח לחבריו עוגות כל שבת, סופגניות לחנוכה, וציוד ושאר דברים שהם כה חשובים לחיילים בשטח. כל אותה תקופה עדיין סבל מכאבים והיה מאושפז לעתים בביה"ח, אבל הרופאים ייחסו הכאבים לפציעתו הקשה וראו ברוח לחימתו והפעילות ההתנדבותית את ההחלמה הקרבה. לאחר שחרור הגדוד במאי 1974, יוסי החל לעבוד בחב' "יובל - גד", הוא עבר קורס מפעיל "עגורן צריח" ומתחיל בעבודה בתפקיד זה. לאחר תקופה קצרה ביותר, הכאבים מכריעים אותו, האשפוזים הממושכים גרמו להפסקת עבודתו.
ערב יום הכפורים, ט' תשרי תשל"ה שנתיים לאחר פציעתו במלחמת יום הכפורים בחזית המצרית, בעת שכל עם ישראל היה בתפילת "כל נדרי" נפטר יוסי. בן 40 היה במותו.השאיר אחריו אשה תמר, בתו הבכורה שרה, בנו אמנון, ומיכל הבת הצעירה שבקושי זכתה להכירו. בספר לזכרו של סא"ל מולה הרמתי ז"ל, כתוב אודות יוסי, שהיה חבר ורע. ..."בזחל"ם בו התקדם מולה להדוף את המצרים במלחמת יום כפור, היה גם מלווהו הקבוע והנאמן יוסקה. באותה פגיעה עצמה שהכריעה את מולה, נפגע גם בן לוויתו יוסי, נפגע אך נותר חי. ועם פצע בלב חזר לעירו, לאשקלון. חדשים ארוכים סבל יוסי מכאובים, מפרפר בין תקוה ליאוש, עד אשר כרע, נפל גם הוא"...הובא למנוחת עולמים ביום יב' תשרי תשל"ו בבית העלמין באשקלון.