תפריט נגישות

סמל אלמו אמיר קינדה ז"ל

אלמו קינדה
בן 21 בנפלו
בן אייהו (אסתר) ובלאי
נולד באתיופיה
בי"ב בטבת תש"מ, 1/1/1980
התגורר באשקלון
שרת בחטיבת הנח"ל
יחידה: גד' 931
התגייס ב-14.12.1999
נפל בעת שירותו
בד' באייר תשס"א, 26/4/2001
מקום נפילה: חוף דלילה-אשקלון
באזור השפלה הדרומית והנגב
מקום קבורה: אשקלון
הותיר: הורים – אסתר (אייהו) ובלאי, שש אחיות – למלם-לימור, דממנש, אייטולין, וונאנה, בת-אל ואזמרה-חן, וחמישה אחים – יעקב-וובטו, אפרים-אדברו, דניאל, יצחק ועדיאל-פיקדו

סיפור חיים

בנם של אסתר (אייהו מלקם) ובלאי. נולד ביום י"ד בניסן תש"ם (31.3.1980) בכפר בבלבוחה באתיופיה. אח לאחד-עשר אחים ואחיות.

אלמו (אמיר) היה הילד השלישי במשפחה, הוא נולד לאחר שתי בנות, לשמחתם הרבה של הוריו. אלמו היה ילד מקסים ואהוב על כולם, שמח, חייכן, שמגיל צעיר ביותר אהב לעזור. אביו עבד לבד בחקלאות בחורשה וכרועה צאן, עד שאלמו גדל וסייע לו בפרנסת המשפחה. אלמו שמר על הבקר והצאן, והיה רועה צאן מוכשר ורגיש. פעם עזב אחד הגדיים את העדר ונטרף על ידי זאב, דבר שציער את אלמו מאוד וגרם לו לבכות. אירוע זה נחרט בזיכרונו ולימים הוא סיפר על כך לאחיו הקטנים.

המשפחה עלתה ארצה בשנת תשנ"א (1991), ובתום תהליך קליטה שנמשך שנתיים וחצי ובו שהו בכפר הנופש באשקלון, היא השתקעה בעיר אשקלון.

אלמו (אמיר) למד בבית הספר היסודי "עוזיאל" בעיר, המשיך לחטיבת ביניים ואחר כך למד בתיכון והתחנך בפנימייה של ישיבת "נווה הרצוג" בניר גלים.

בבית הספר הצטיין בלימודים ובספורט. בשעות הפנאי אהב להאזין למוזיקה ולשחק כדורגל.

לפני הגיוס למד אלמו (אמיר) במשך שנה כעתודאי במכללת ישיבת ההסדר "מורשת יעקב" ברחובות.

ב-14.12.1999 התגייס לצבא, ושובץ כלוחם בגדוד "שחם" שבחטיבת הנח"ל.

הוא אהב את הצבא ואת הדרך שבחר בנח"ל כלוחם, אהב מאוד את המדינה והיה גאה להגן על תושביה.

חבריו מספרים על טוב ליבו, על ידו המושטת אליהם לעזרה במצבים קשים ועל שמחת החיים שלו. אלמו התאפיין בנתינה ובעזרה לזולת, כאשר בעיות האחר קודמות בעיניו לאלה שלו. תכונה זו נבעה מהערכים שהקנו לו הוריו ומשפחתו, כזו הייתה הדרך שבה חינכו אותו ואת אחיו.

משפחתו הייתה יקרה ביותר לליבו. אחיו מיכאל כתב לו וסיפר: "כשהיית חוזר מהצבא היינו (יעקב, אתה ואני) מחברים את שתי המיטות ושלושתנו היינו ישנים במיטה הזו, למרות שהייתה מיטה אחת ריקה שאף אחד לא ישן בה. אבל אנחנו אהבנו אותך וישנו איתך, והיית בשבילנו כמו מלאך. אתה היית ישן באמצע ואני ויעקב היינו ישנים משני צידיך והיינו חונקים אותך מרוב אהבה. היינו מבקשים שתספר לנו סיפורים מהצבא, והיית מספר לנו סיפורים נפלאים שרק אתה יכול לספר אותם. היית מספר לנו כל מה שקרה לך, לטוב ולרע".

גם מפקדיו הכירו והבינו את האיכויות המיוחדות של מי שעשה רושם של "ליצן" ומצחיקן. אך גם אם נראָה שהוא לא החייל הכי ממושמע, היו לאמיר את כוח הרצון העז ואת הנדיבות ואת חוסר האנוכיות – תכונות אשר הפכו אותו ללוחם למופת, לאדם מדהים ולחבר נאמן לנשק.

ביום חמישי, בעת שבילה עם חבריו בחוף "דלילה" באשקלון, החלה לפתע להיסחף אחותו הקטנה של חברו. אלמו קפץ באומץ לים הסוער עם חברו, כדי להציל את הילדה מטביעה, מבלי לחשוב על כך שהוא מסכן את חייו שלו. הילדה חולצה בשלום, אך בפעולה זו מצא אלמו (אמיר) את מותו.

אלמו (אמיר) קינדה נפל בעת שירותו הצבאי ביום ד' באייר תשס"א (26.4.2001). בן עשרים ואחת היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי באשקלון.

הותיר אחריו הורים – אסתר (אייהו) ובלאי, שש אחיות – למלם-לימור, דממנש, אייטולין, וונאנה, בת-אל ואזמרה-חן, וחמישה אחים – יעקב-וובטו, אפרים-אדברו, דניאל, יצחק ועדיאל-פיקדו.

לאחר מותו הועלה אלמו (אמיר) לדרגת סמל.

אחיו יעקב-וובטו הספידו: "חודש עבר ואני עדיין בהלם, לפעמים אני מעכל ולפעמים לא. פשוט אני חושב שאתה בצבא ותבוא עוד שבוע אבל אני רואה שאתה לא בא כבר חודש ... לפעמים אני נזכר בסיפורים שהיית מספר ואני צוחק לבד. אני מתגעגע לסיפורים האלה – אם זה מהפנימייה או מהצבא – היה כיף לשמוע אותך... אתה היית המנהיג במשפחה, עוזר ושומע כל מה שאומרים לו ועכשיו זה הגיע אליי ואני מקווה לעשות את זה כמה שיותר טוב".

סגן-אלוף יהודה פוקס, מפקד היחידה, כתב על אמיר, ש"מפקדיו וחבריו מספרים על חיוכו התמידי והאווירה המיוחדת שהשרה על המחלקה, בעיקר ברגעים הקשים. הפעולה האחרונה בחייו של אמיר הייתה אמיצה ביותר, ומהווה לנו אות ומופת, כבני אדם וכלוחמים. נזכור לעד איך הצליח אמיר חרף כל הקשיים, להיות סמל ודוגמה בהתנהגותו האישית והמקצועית".

חבריו למחלקה 1 כתבו לזכרו ועליו: "שני קיטבגים מושלכים בפינת האוהל: 'אמיר קינדה 1א'. אין מי שיזדכה על הציוד. הצבע על הפנים על הזיעה והבוץ, האדמה שרצת עליה, הסלעים שקיפצת ביניהם מנתר כצבי בתרגיל פרט, חוליה, כיתה... והים, הים שאסף אותך אל תוכו אל השקט הזה שגדע את הצחוק המתגלגל, הערמומי, ששב ומהדהד בינינו. בנאדם, לא הכרנו אותך כמעט! לא נתת לנו שום הזדמנות, לא יכולנו מרוב ש... מרוב שזה היה מצחיק... זה לא מתאים לך שורות עצובות כאלה, זה כבד עליך, גבר! לא רואה בעיניים, מתלוצץ, מאחר לזמנים, ומתגנב לח' בצעדים זריזים כאילו כלום לא קרה. להפיל אותך ל'מצב שתיים' – זאת הייתה פשוט בדיחה! כל המחלקה עוצרת את הצחוק במעלה הגרון כשהיית סופר: 'אחד המפקד, שתיים המפקד... חמש המפקד...' זה מבלבל אותנו שאתה לא פה. זה הופך את הקליל והמצחיק לרציני וכואב. חוסר אמון בעליזות הזאת של החיים. אבל זה אתה קינדה. וברגעים של רצינות כזו, של אחריות, קפצת למים. כי זה פשוט טבעי לך..."

חבריו מפלוגה ב' נפרדו ממנו באומרם: "בחורצ'יקים מלמדים אותנו איך להילחם בגבורה ואיך להגן באומץ על תושבים ואזרחים, ויותר מכול איך לתת את חיינו בעבור חברינו. אך אותך לא היו צריכים ללמד כלום, אתה מטבעך אמיץ וגיבור ומעשה הגבורה שנטלת בו חלק מלמד על אישיותך המיוחדת, זו גרמה לך לקפוץ אל המים כשמחשבה אחת עוברת בראשך, פעלת על פי הלב ולא על פי שום דבר אחר מלבדו, וליבך הרחב שעשוי זהב הוא שהוביל אותך לעשות מה שעשית. היום כשאנו מביטים לאחור, וכל אחד מסתכל על הזמן שבו היה לנו הכבוד לבלות בחברתך, אנחנו בקלות מבינים את המעשה שעשית ואת מה שגרם לך לעשותו, וזהו אופייך המיוחד והחומר שממנו קורצת. חומר שעשוי בעיקרו מטוב לב, חברות אמיתית, חיוך תמידי, כוח רצון ודבקות בלתי נלאית במטרה. חומר שממנו עשויים רק גיבורים! אומרים שהכול נכתב בידי שמים, אז כנראה שאלוהים שבו אתה כל כך האמנת רצה אותך קרוב אליו, אחרת קשה להבין מדוע קטעו השמים חיים כה יקרים, חיים בעלי ערך עד בלי די... מצדיעים לך בהערכה ובאהבה".

חברו כתב לו: "אמיר היקר כל כך! שלוש שנים... ממש לא יאומן. המספר הזה מפחיד אותי באופן מיוחד. במסורת שלנו המספר שלוש מהווה חזקה... עם הזמן אני מגלה את געגועיי. אני מתחיל להבין כמה אתה חסר לי. איזו אירוניה: אין אנו מכירים בערכו של אדם עד שהוא נעלם. פתאום כל הדברים שחשבנו שהם מובנים מאליהם אינם יותר. כל מה שהבאת איתך למחלקה: ה'ראש' השונה, ההתנהגות השונה, הצבע השונה, ובעיקר בעיקר הצחוק, אוי, הצחוק אמיר. איפה בחיים יזדמן לי לשמוע עוד צחוק שכזה?! בינתיים הוא רק מהדהד לי בראש... אני מודה לה' על השבוע הזה שהיה לנוביחד: שני חבר'ה מהמחלקה, אתה ואני. שמירות בסיסיות בלי סוף, שבוע שלם. אמור היה להיות באסה גמורה. אבל היה כל כך טוב, מבין הזיכרונות היותר טובים מהצבא. הספקנו לדבר. נזדמן לי סוף סוף להכיר אותך באופן יותר עמוק ולא רק בתור ה'ליצן' של המחלקה. גם אני דיברתי הרבה ועזרת לי כל כך. וארבעה ימים לאחר מכן, רק ארבעה ימים, הבשורה... לפני שנייה דיברנו כל הלילה על שאיפותינו בחיים. אמיר, לא סיימנו את השיחה הזו. לא סיימת לספר לי על תוכניותיך לחיים, על כמה שאתה אוהב ללמד ילדים. לא דיברנו על איפה אתה רוצה לגור, איזה שמות אתה רוצה לתת לילדים שלך... כיום אני שואף ללמד ילדים, ורק מקווה שתלמידיי יאהבו אותי כפי שתלמידיך השתגעו עליך".

בניית אתרים: