בן יקר מדוע העולם כה אכזר ובכלל למה יש תמיד תאונות ומלחמות שכה רבים בגללן מזילים דמעות.
ואנחנו כמה שמחנו תמיד לראותך בביקוריך שלם ובריא היינו גאים בך. אנחנו אחיותייך תמיד הסתכלנו עלייך כאל אדם מבוגר שתמיד אפשר לבוא אליו כשעצוב וכששמח. תמיד ידעת כי צד לנחם בטוב ליבך וברוך הנעים שהיה לך כל כך אהבתה את המושג הזה שנקרא משפחה, תמיד הרגשת שאתה הוא זה שצריך לשמור על קשר ללכד את כולנו כל חופשה שלך היתה מסתיימת באיזשהי נסיעה לאח זה או לזה לספר משהו, להביא דרישת שלום או סתם לתת תשומת לב. המרחקים אף פעם לא הפריעו לך. כח הרצון הנפלא שהיה בך נתן לכולנו ובמיוחד לאמא את הכח להמשיך וככה היה גם בתקופת שרותך הצבאי - נתת את כל שביכולתך והגעת להישגים. אהבת תמיד לעזור לחברה, לדאוג להם אם זה לזוג נעליים או סתם שיהיה להם טוב. תמיד רצית שיהיה טוב לכולם, אפילו שזה היה עלול לפגוע בך. ואת כל זאת עשית בביישנות ובצניעות המיוחדת לך - והיום היכן נוכל למצוא את חיוכך הכה מלבב והבן שיגיד "אמא, אל תדאגי, יהיה בסדר" ומתי נשמע את קולך המרגיע...
פשוט השארת בליבנו הרבה אהבה, זכרונות עמוקים והרבה הרבה גאווה ואנחנו כולנו עדיין מחכים אך לשווא. ימים רבים חיכינו ולא שבת אלינו. ונוכחנו לדעת שלא תשוב והלב פשוט מסרב להאמין ונשארנו בוכים ומצפים...
הזכרונות כל כך עמוקים שלא נוכל להשתחרר מהם לעולמים.