אלבום תמונות
רק אתמול ענדת לי טבעת,
והיום את כאבה אני שומעת,
בקושי הספקנו ליהנות
וכבר נשמע קול קינות.
אין איש יודע כאבה של אישה
אשר איבדה
את שאהבה נפשה.
ואין איש מכיר את הרהוריה.
על מה שהיה הווה ויהיה,
כי רק היא וליבה הקטן
מוצאים את הפורקן
על כר קטן,
על כר רטוב,
כי אולי רק כך... רק כך
אולי... יהיה טוב?!
בכל יום יושבת מהרהרת,
לפעמים גם חולמת
שאולי עוד תשוב, אולי עוד אראה את דמותך -
ניצבת.
אך לשווא,
בבוקר מתעוררת - זה היה חלום.
הימים חולפים,
והנה חלפה לה כבר שנה.
עוד שבוע עוד חודש, עוד חודשיים
ואני פה מחכה בינתיים!
למי?
לגורל שהצליח להפריד
בינך לביני!!!
תמיד אמרת וככה תיארת את אהבתנו:
"רק המוות יפריד בנינו"
וא-כ-ן???
אבי - דמותך מול עיני ניצבת
אי אפשר לשכוח, אני עדיין
כואבת!!!
את שאני מרגישה אמורה אני לכתוב, אך מי כמוני יודעת שניתן רק לחוש זאת?!
בתאריך 7/11/78 הכירו אבי ודליה דרך החבר'ה. תקופה ארוכה של חיזורים במשך שנה הכוללת טיולים יחדיו והמון סרטים ובילויים משותפים.
לאחר שעברה אצלו דליה ראיון וחקירה, נודע לו שאין בידיה תעודת בגרות. אבי, הפנה את צווארו וטען כי ללא בגרות אדם אינו יכול להתקדם בחיים, זה הא"ב שלו. ואכן, נרשמה דליה ללימודים אקסטרניים בערבים, ואבי החליט שהוא הולך עד הסוף וקושר קשר.
לבסוף סיימה דליה את הלימודים האקסטרניים והתחיל פזמון חדש: נו, דליה, מתי הינך מתחילה ללמוד? ודליה בשלה: "כשיתחשק לי".
הוא אמר זאת, משום שלמעלה כבר ציינו בפניו: "לא מגיע לך אישה לא משכילה", נראה שצדקו בכך.
ודליה התחילה את לימודיה "במכללת בית ברל", זמן שהוא הבטיח ועמד בכך שיעמוד מאחוריה וציין שאין לה מה לדאוג מבחינה כלכלית.
אכן, היה כדאי לעשות צעד זה, מספר חודשים לאחר מכן, בתקופת הלימודים, נשאלה השאלה חורצת הגורל, דבר אשר לא האמנתי שיגיע כה מהר: "דליה, מתי את רוצה להתחתן?" דליה חשבה שהוא מהתל בה (למרות שזה לא התאים לו להתל בבני אדם), ענתה לו באותו משקל: "עכשיו - השנה", "אם כן - מתי?", ענתה לו דליה "בקיץ".
ואכן הם נישאו בתאריך 16/8/83, בנשף עצום בנתניה.
באותה תקופה הם נהנו מכל רגע בו שהו יחד, ללמוד יחד, להכין ארוחות יחד (זה היה טכס שלם).
והנה בא היום בו רצה הגורל שדרכיהם תיפרדנה, למרות שאת אהבתם לא ניתן לתאר במילים.