סרן אבי חביב חלפון ז"ל

אלבום תמונות

שמו וחזותו ביטאו, למעשה את אישיותו - חביב היה לכל. הייתה בה, בחזות פניו, אווירת טוב לב, שהתמזגה בחיוכו הלבבי. אצילות הנפש שהייתה בו הובילה אותו ליצירת יחסי אנוש קרובים, לאהבת הבריות, בשרותו הצבאי גילה חביב אומץ לב וכושר מנהיגות גבוה. גם במצבים קשים אליהם נקלע יחד עם חייליו לא איבד את בטחונו העצמי. ידע להנהיג את פקודיו ולהוליכם בשלום במצוקות הקרב.
במלחמת לבנון, בתוך הפוגות - בין קרב לקרב - לא שכח לכתוב לבני המשפחה, וידע למסוך גם בלבותיהם בטחון ורגיעה.
חביב אהב את הארץ, את הטבע והנוף, ולכן הרבה בטיולים ברכב ובסיורים רגליים באהבתו זו הדביק את חבריו ומעשית הוא זה שיזם את המסעות והטיולים. היה "מעמיס" את החברה על הרכב וקדימה אל היעד. כמי שצבר בקיאות רבה בידיעת הארץ, השכיל לכוון את חבריו לאתרים מיוחדים ולעניין אותם בהם. יותר מכל אהב את רמת הגולן - האזור שבו שהה ברוב תקופת שירותו הצבאי ולכן הכיר את הרמה מכף ידו. אבי הקפיד על שמירת הנוף והצומח בקנאות, וגער בכל מי שהשליך פסולת בזמן נסיעה.
את חדרה, עיר הולדתו, אהב מאוד והעדיף אותה על כל מקום אחר. עתה הוא שוכן בחיק האדמה אשר כה אהב.
"אל תדאג אחיך שולט במצב" משפט זה שגור היה בפיו של אבי והיה נאמר לכל אדם ואדם. אבי היה חבר אמיתי, חבר שחלק עם כולם את כל שהיה לו.
הייתה לו עוד משפחה, משפחה מורחבת המורכבת מידידים, מחברים בני גילו, לכולם דאג ורצה לעזור.
מלא מרץ ותוסס, אך כלפי חוץ שקט ורגוע, מלא תוכניות ללימודים, להתקדמות ולהישגים, לבניית קן משפחתי.
בקרב בני משפחתו היה בחור לתפארת, לאימא ציונה, שימש משענת בעת צרה כשהיה מגיע הביתה, בחופשות הקצרות שניתנו לו, ידעה שיש על מי לסמוך.
לאחות חדווה היה אח וחבר, לאחיו יענ'קלה ושגיא היה אבא אח וחבר.
לכל משפחה יש כתב ובכל כתר יש יהלום. אבי היה היהלום שבכתר, מכיוון שניחן בכל הסגולות שיש ליהלום ובכל התכונות האנושיות הנעלות.
ההורים ציונה ומשה התגרשו בצעירותו והוא כאח גדול, נטל על שכמו את הדאגה לאחיו הקטנים ודאג להם כאב נאמן ורחמן, דאג שאחיו ילמדו ושיתנהגו יפה לאימא, סעד את אימו בכל המובנים, בפרנסה ובסעד רוחני.
בשבת בה ביקר אבי בבית חברו אריק בן-שלום, בפעם האחרונה התרחש סיפור מעניין: ביום חמישי, לפני אותה שבת, התקשרתי לדליה וסיפרתי לה "סיפור": נוסע אני ביום ראשון לאחי שנמצא בקנדה, לעבודה כדאית מאוד. דליה האמינה לי ועוד באותו ערב, כשהגיע אבי היא סיפרה לו והוא מייד הגיע בעודו לבוש במדי צבא. סיכמנו שלמחרת, ביום שישי, אערוך מסיבת פרידה לחברים.
למחרת מגיעים אלי מספר חברים בניהם דליה ואבי, שמביאים איתם עוגת שוקולד למסיבת הפרידה. הורי שותפו בסוד "המתיחה", היו "כואבים את עזיבתי" וכמובן שכאשר כל הסימנים מעידים על כך (אפילו מזוודות שהובאו מהמחסן) הרי המתיחה מושלמת. אבי לא יכול היה לשבת במנוחה כל אותו ערב, בכל כמה דקות קם, עשה סיבוב אופייני בחדר, תוך כדי פליטת אנחה: "איבדתי חבר", "מתי אראה אותך שוב" וכו' וכו'.
תכננו תוכניות שדליה ואבי יגיעו אלי בקיץ לביקור בקנדה, ולבסוף נפרדנו לשלום בצער רב.
למחרת בשבת, הגיע אלי אבי בפעם הראשונה עם שני אחיו ואחייניו, לביקור פרידה אחרון. כאשר נפרד ממני ביטא את כאבו במילים:
"המשולש התפרק" (אבי, יהודה ואני) עד כמה טרגית הייתה אמירתו זו נוכחתי לדעת שבוע מאוחר יותר.
הייתה זו הפעם האחרונה שבה ראיתי אותו, וככל שיראה הדבר מכוון או לא, דומה שהייתה זו מסיבת פרידה לאבי, בשבת הכי מרתקת איתו. וביום ז' באדר ב' תשמ"ד 11/3/1984 קרתה לו תאונת דרכים קטלנית, כאשר נהרג לבדו ברכב צבאי, בכביש עמיעד, שם מצא את מותו.