נקודת המיפנה בחייו של אבי היתה עם פטירתו של אבא. בשנה הראשונה לאחר מות אבא היה אבי, ככל בני-המשפחה, נבוך, והתקשה לעכל את המצב החדש ואת הכאב. בדומה לכולנו מצא את הפתרון בהפנמת כאבו, בהבלגה כלפי חוץ, ובסלידה גאה מכל גילוי רחמים של הסביבה. אנו הסתגרנו בתוך עצמנו ובתחום המשפחה, וניסינו למצוא את דרכנו החדשה. אז עלה הרעיון לשלוח את אבי לחיפה ללמוד בבית הספר הריאלי. בשש השנים בהן למד בחפה החל אופיו להתעצב. הפער בינו לבין יתר חבריו לספסל הלימודים היה גדול, הן בגלל מצבו המשפחתי המיוחד, הן בשל רקעו השונה והן בשל המרחק מן הבית והגעגועים אליו. כל אלו הביאו להפנמה ולביישנות, וליצירת קשר חברות אמיץ עם בודדים בלבד.
הוא הצליח בלימודיו ורוב הישגיו היו נאים. הוא התעניין בעיקר בתחום ההומאניסטי, למד במגמה החברתית ואהב את לימודיו. הוא התעמק בבעיות חברה, כלכלה ופוליטיקה. המודעות הרחבה שגילה באלו, בצד רגישותו והאיכפתיות שאיפיינו אותו - הפכוהו לשונה מן האחרים. בתקופת הצבא נטה לספר לי כי האדישות וחוסר-האיכפתיות לגבי פניה של המדינה, בקרב חבריו - מטרידה ומרגיזה אותו.