ימים אחדים לאחר מותו של אבי כתבה אליו אחותו מכתב שלא נשלח. המכתב, כך נראה, נכתב יותר בשביל עצמה, שהרי אבי כבר לא היה בין החיים.
"נורא כואב לי שאתה איננו עכשיו", כתבה ברוריה. "אני לבד, בת יחידה השקועה בהרהורים. קיבלתי ללא בירה את הידיעה על נפילתך, כי אפשר להגיד שמתי-שהוא הכנת אותי לקראת הדבר - "זה עלול לקרות גם לי". כשאני עוברת ברחוב יש לי הרגשה שכל אחד שהכיר אותך מעיף בי מבט, כאומר: לא רואים עליה שאח שלה נהרג. מה הם רוצים - שאסתובב עם שלט על הגב, המודיע בהמון שאתה איננו?
"אני לא צריכה להגיד לאף אחד כמה שאני סובלת, נכון? כלפי חוץ אני משתדלת להיות כמו כולם ולחזור לעצמי. אבל כשאני לבד וחושבת על ההזדמנות שאתה יכולת להיות איתי עכשיו, אני נכנסת לדיכאון. מיד אני נכנסת למיטה, מתכרבלת מתחת לשמיכה ומתחילה לבכות. באותו זמן עולות לפני תמונות מהעבר המשותף והקצר שלנו. שיחות אישיות, הימים ש"הלכנו מכות", המכתבים הנחמדים שכתבתי לך וסתם זמנים שישבנו יחד עם המשפחה.
"לפעמים נורא קשה לי להאמין שאתה איננו. יש ימים שגעגועים זוועתיים תוקפים אותי ואז אני באה הביתה, וחושבת אולי בכל זאת חזרת, אבל אני יודעת שאין סיכוי. אולם כדי להיטיב את מצבי אני מוכנה לשקוע במין חלומות שכאלה ופשוט חבל לי להנתק מהם..."
החלומות, החלומות והזיכרונות הם גם נחלתם ידידיו ומכריו של אבי. יש מהם הזוכרים אותו גם בגלל טוב הלב. אחרים בגלל הכנות שציינה אותו. אלה בגלל היותו "פרטנר" מעולה למשחק הפינג-פונג, או בגלל חוש ההומר אך רובם ככולם בעיקר בגלל היותו - אבי.
מספרת מורתו: "אחד הדברים שאפיינו אותו, היה שידע לחוש דברים אצל הזולת. היה לו יחס חם לבני אדם. כתלמיד היה ממוצע. אני זוכרת אותו לאו דווקא בגלל הצטיינותו במקצועות הלימודים. התיידדתי עם אבי כשלמד בתיכון. היה בינינו יחס חברי, עד כי לפעמים הייתי תופסת את עצמי בספרי לו דברים שאיני מספרת לאחרים. הוא ידע להקשיב וזוהי מעלה גדולה.
"הייתה בו עדינות מיוחדת. הוא היה בן בית אצל אבישי, חברו הטוב ומשפחתו. הקרבה הזו חשפה בפניו את העולם הפנימי, האישי, של המשפחה. והוא קלט ושתק.
"העדינות הזו לא הרחיקה אותו מחברים. הרגישות, והרצינות לא בודדו אותו. הוא נשאר "בדרן" אהוד ומקובל. אחד מהחבר'ה. כמו כולם היה קופץ לעשן סיגריה ראשונה מאחורי חדר ההתעמלות בביה"ס ו"מקצר" בשעת הריצה בשיעורי גדנ"ע".
אמנון: "הייתי עם אבי בצוות נקט אחד. לפני מיסדים רציניים כמו ביקורת מפקד, או מטה, היו האנשים נכנסים להיסטריה, מתעצבנים וצועקים. אבי היה נשאר שקט. היינו גומרים את העבודה והולכים לשק"ם. הוא אהב מאוד ללכת לשק"ם. לשבת ולהתבדח".
ישראל: "הכרתי אותו עוד עם הזקן אחרי הטירונות. בקווים הוא היה משחק טניס, עושה קפה וטוסט. הוא היה בסדר. אהב לישון - והרבה. אהב גם תה. כזה היה אבי".
את מירב חיילי הפלוגה איפיינה הדאגה לבית, אך אצל אבי בלט הדבר גלל דאגתו לאביו החולה. חיילי היחידה היו משפיעים על המ"פ שיתן לאבי חופשות תכופות יותר. וכשהייתה אמו מבקשת ממנו להשאר ימים נוספים היה עונה: "אמא, הביני אם אני מאחר לחזור, חבר אחר אינו יוצא".
היו בו, באבי, ממידותיו של הבעל שם טוב, שלימד זכות על כל אחד. מספר אמו: "אם היה קורה וכאם הייתי מתרגזת ורוצה למצות את הדין עם ברוריה, היה הוא המרגיע: "אמא היא בסדר, בסך הכל היא באמת ילדה טובה".
אבי היטיב לענות. הוא היה עונה למפקדיו ולמוריו בנימוס אך בתקיפות. היה עונה לחבריו - בברק. תמיד ענה - אך לא לאמו ולאביו. בפניהם היה משפיל עצמו מפני הכבוד.
גילה: "כשאבי היה בא לבקר את בני אבישי חברו הטוב, היו נכנסים כהרגלם לחדרו של אבישי, לענייניהם. בתקופה שבה עבד בעלי בסיני, היה אבי יוצא ואומר: "מדוע לא תבואי אלינו לחדר גם כן? את הלא אחת מהחבר'ה? הוא היה מבין גדול. ורגיש מאוד. וכשהיו יוצאים באותה תקופה לסרט היה מזמין אותי ואומר: "בואי גילה, בואי איתנו לסרט. אני לא רוצה שתשבי לבד בבית. הייתה זאת התנהגות יוצאת דופן - אבי דואג לאמו של חבר. זו הייתה הרגשה נהדרת. התנהגות אבירית ומרשימה מאוד". שבוע אחרי מותו חל יום הולדתו. אחותו ברוריה אספה לפני כן סכום כסף כדי לקנות לו שרשרת וטנק מוזהבים, אותם יתלה על צווארו. אך הוא לא זכה. "לא יכולנו לעשות דבר בכסף הזה, שיועד למתנת יום ההולדת", אומרת אחותו, וביומנה כתבה: "לאבי היה יום הולדת במלחמה ואני שמרתי 50 לירות כדי לקנות לו מתנה. עכשיו נקנה בכסף זה זר, או שאשמור עליו".
לבסוף, כשחל יום הולדתו של אבישי חברו הטוב, החליטה ברוריה לקנות לו מתנה בכסף זה. מתנה לאבישי שכה אהב.
"אני רוצה לקרוא לילדי, אם יהיה לי, אבישי, כתבה עוד.
"אבי על שם אבי, ו"שי" לכבוד יום ההולדת שהיה צריך לקבל ממני וגם בגלל החבר הכי טוב - אבישי".