"הטנק הוא רק מתכת, האדם הוא הפלדה", אומר כרזה בפתחו של אחד מבסיסי השיריון. כקפיץ דרוך נכנס השריון לקרב בניסיון לבלום את האוייב. אם הצליחו הלוחמים לעשות כן, היה זה, בעיקר, בגלל האנשים המיוחדים של היחידה. האנשים של אבי, חבריו, שהקדימו וחזרו מהחופשה ויצאו מיד אל הקרב. עם הגיעו לבסיסו יצאה כבר יחידתו לשטח והוא נשלח לסיני, למקום בו הוקמה פלוגת טנקים חדשה. שלושה ימים לחם באזור המזח, בדרום התעלה - המצרים התקדמו, עקפו ונסוגו. ניסו בשנית ואיגפו: למולם ניצבה יחידת השריון ובלמה את שריון האובי. הטנקים הישראליים ירקו אש. הטנקיסטים נלחמו בשיניים על שעל, כדי לעצור את המצרים הרבים מהם.
לאחר שלושה ימים, כשהגיעו לנקודת התארגנות, פגש אבי את יחידת השריון המקורית שלו. "זיהנו אחד את השני ואבי חזר אלינו ועמנו המשיך בלחימה", נזכר אחד מחבריו.
הם שהו בעמדות התצפית, בגבעות השולטות על השטח. מדי בוקר עם עלות השחר, היו צוותי הטנקים מתקדמים לעבר עמדות התצפית, יורים לעבר המצרים, ומונעים בעדם מלהתקדם. הייתה זו מלחמת התשה הדדית. קרבות בלימה קשים.
משירדה החשיכה והאש שככה מעט, היו הטנקים חוזרים לחניון הלילה. שבוע ימים ניהלו הטנקיסטים את קרבות הבלימה עם הארמיה השלישית. מלחמה סטטית.
בתוך החול המדברי הצורב נערכו הכוחות, כשברקע נשמעים הדי הקרבות באזורים הסמוכים. התמונה, מדי יום, הייתה כמעט קבועה וחוזרת על עצמה.
לעיתים המתינו ליחידת השיריון בה שירת אבי, מארבים מצריים."ידענו על כך והיינו נערכים ומסתערים לעברם, יורים אש חזקה, משמידים את הכוח ומתקדמים הלאה".
באותו בוקר שאבי נהרג, הם עצרו את ההתקדמות, הפגיזו, נזהרו, אך משעלו, נשמעו "יציאות" ושני טנקים נפגעו.
אבי נהרג מטיל שפגע בתאו, תא הטען-קשר.