"בבוקר יום שלישי, ה-18 ביוני 2002, יצאה שירי נגארי בת ה-22 מביתה בשכונת גילה שבירושלים לעבודה. שירי עבדה באופן זמני בבנק לאומי עד לתחילת שנת הלימודים באוניברסיטה. שירי החמיצה את אוטובוס מספר 32א' העובר ליד ביתה, ולכן הצטרפה לאמה, אסתר, שיצאה באותה השעה מהבית במכונית, על מנת שתוריד אותה בתחנה שביציאה מגילה. שירי ירדה בתחנה, ואמה המשיכה בדרכה להוריד את אחיה הצעיר של שירי בבית הספר.
תחנה אחת לאחר התחנה בה עלתה שירי על האוטובוס, עלה מחבל פלסטיני מתאבד לאוטובוס, ופוצץ מטען נפץ רב עוצמה שנשא בתיק. האוטובוס נקרע מעוצמת הפיצוץ על האנשים הרבים שהיו בתוכו.
אביה של שירי ששהה עדיין בבית באותו הבוקר, שמע על הפיגוע. הוא שיער ששירי נמצאת על האוטובוס, והחל לרוץ אל מחוץ לגילה, במורד הכביש המובל לצומת פת לכיוון מקום הפיגוע. כאשר הגיע לשם נדהם ממצב האוטובוס, אך שירי כבר לא היתה שם. שירי נפצעה קשה בבטנה והובלה באמבולנס לבית החולים הדסה עין-כרם.
גם אמה של שירי, לאחר שהורידה את בנה בבית הספר, שמעה את סירנות האמבולנסים וניידות המשטרה, וכשהבינה מה ארע, החלה לחזור בחרדה לכיוון המקום בו הורידה את שירי. לאחר שקיבלה הודעה מביתה ששירי אכן נפצעה, מיהרה לבית החולים, שם פגשה את בעלה.
החובשים שטיפלו בשירי באמבולנס סיפרו ששירי היתה רגועה, ושמרה על קור רוח למרות פציעותיה החמורות ולמרות החוויה הקשה שעברה זה עתה. היא היתה מודעת היטב למתחולל סביבה ושיתפה פעולה במאבק להשאיר אותה בהכרה. היא מסרה את הפרטים שלה במדויק, אמרה איפה כואב לה, והושיטה את ידה כשהחובש אמר לה שהוא עומד להכאיב לה קצת בזמן שיכניס לה עירוי. ""אנחנו ליד 'פסל המפלצת', אנחנו כבר מגיעים לביה""ח"" תיארה החובשת בפני שירי את מיקומם, במסגרת המאבק על הכרתה של שירי. מיד עם הגיעה לבית החולים הובהלה שירי לחדר הניתוח, שם ניסו הרופאים לעצור את הדימומים הקשים מהם סבלה כתוצאה מפגיעת ההדף.
משפחתה של שירי החלה מתקבצת מחוץ לחדר הניתוח, מתפללים לשלומה, מקווים שתשרוד. הפעם כשהתקשרו בני משפחתה המורחבת של שירי זה לזה לשאול אם הכל בסדר אחרי הפיגוע, התשובה היתה נוראה. שירי נפגעה. שירי פצועה קשה. שירי בחדר ניתוח. תודה לאל שהיא עדיין חיה.
שירי נפטרה על שולחן הניתוחים. הבלתי נתפש קרה. שירי – אותה ילדה קורנת, יפה, טובה, שמחה וחיה – מתה. נרצחה. דווקא היא? למה?
התום, הטוב והיופי של חייה של שירי, מול האלימות, האכזריות והרשע של מותה מחרידים הם.
המשפחה ההמומה נותרה בבית החולים זמן רב לאחר קבלת ההודעה על מותה של שירי. תחילה שקעו בהלם ובכאב. אח""כ ניגשו לראות את שירי בפעם האחרונה – היא היתה יפה כתמיד, פניה שלמות (וגם על זה בימינו יש להודות) למעט מספר רסיסים קטנים. שיערה הארוך, הזהוב, הסמלי מעט חרוך מהתופת אותה עברה. ואז, חיכו כולם לאחיה החייל שיגיע ויספיק להיפרד ממנה אף הוא בטרם תעזוב המשפחה את בית החולים.
שירי נקברה בהר המנוחות בירושלים בקרבת קברו של סבה, מוקפת במשפחתה האוהבת ובחבריה הרבים.
שירי היתה מיוחדת. לא ארצית. אי של יופי ותמימות חסרות פשרות. מאז היותה תינוקת היא מיגנטה אליה אנשים ביופיה. היא מעולם לא הסתפרה והצמה הבלונדינית הארוכה הפכה לסמל שלה.
שירי צחקה והצחיקה, אהבה לרקוד וידעה ליהנות ולשמוח בדברים הקטנים. היא ראתה טוב ויופי בכל אדם שהכירה ויצרה קשרים חברתיים חמים עם אנשים ממסגרות שונות. היא השתלבה מעולה באופיו השמח של הבית בו גדלה – היא היתה מלאת מרץ, שרה, ניגנה, הציגה, כתבה שירים ושחתה. יותר מכל התאפיינה ברמה מוסרית גבוהה מאוד, ובנאמנות לדרכה ולחינוך הדתי-ערכי שקיבלה בבית הוריה.
שירי למדה בבית הספר התיכון פלך במגמות ביולוגיה וספרות. בתמונה מופיעה ברכה שכתבה לדוד שלה לרגל יום הולדתו.
בשירותה הצבאי שימשה שירי כמורה חיילת ועבדה עם נוער שנשר ממסגרות לימוד. היא היתה יושבת עם החניכים שלה ומדברת איתם על החיים ועל העתיד שלהם תוך כדי משחקי שש-בש. שירותה הצבאי היווה אולי את הנקודה הראשונה בחייה בו התרחקה מביתה ומשפחתה, ופיתחה את העצמאות שלה. הנערה הדתיה, העדינה והשברירית למראה - הפכה לבחורה עצמאית וחזקה.
לאחר שהשתחררה, נסעה לטייל בדרום אמריקה. היא טיפסה הרים, עשתה טרקים מפרכים, רפטינג סוער, ראתה קרחונים, רכבה על סוסים, צנחה, טיפסה לפסגת הר געש פעיל, למדה ספרדית, קנתה המון מתנות לכל המשפחה והחברים, ויותר מכל נהנתה לפגוש ולהכיר כל כך הרבה אנשים נהדרים. את הודעות הדואר האלקטרוני ששלחה לארץ חתמה ""שירי נגארי, טיילת בעולם"".
את יום הולדתה האחרון שחל ב-5 ביולי חגגה עם חבריה לטיול. לשירי מלאו 21 שנה.
לאחר כשנה בה טיילה שירי בדרום אמריקה ועבדה בניו-יורק בכדי לממן את החלק השני של הטיול, היא החליטה לחזור. משפחתה אמרה לה שאולי כדאי שתמשיך לטייל, רחוק מהבלגן והסיכונים של הפיגועים בארץ. אבל שירי התגעגעה וחזרה הביתה.
שירי תכננה להתחיל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים בשנת הלימודים הבאה, ועד אז התרכזה בפרויקטים שונים שכללו כל מיני סידורים בבית, בילויים עם חברים, והקדישה זמן למשפחתה. הפיגוע באותו בוקר מקולל גדע באחת את חייה של שירי שלנו. היא לא תשיר עוד, לא תתחתן, לא תוליד ילדים, ולא תבלה איתנו את שארית חיינו. שירי היתה אחת מתוך 19 הרוגים בפיגוע ליד צומת פת בירושלים. 74 אנשים נפצעו.
כשביקרה שירי במחנה ההשמדה אושוויץ במסגרת המשלחת לפולין, כתבה ביומנה שראתה שם צמה ארוכה הדומה לצמתה שלה, והרגישה כאילו פגשה את קרובי משפחתה שנהרגו שם. שירי תהתה תמיד מה משמעות שיערה הארוך, ושם במחנה עלתה בדעתה המחשבה שאולי הצמה שלה מהווה קשר בינה לבינם. מסתבר שגם בדורה של שירי, יהודים-ישראלים נרדפים ונרצחים כשהם תמימים וחפים מכל פשע."