לי-רוני שלנו,
יום רודף יום, שעה רודפת שעה והזמן חולף ומשאיר צלקת עמוקה וצורבת שלעולם לא מגלידה.
היום התאספנו כאן 10 שנים אחרי הרצח הנפשע שגזל את חייכם הצעירים, לירון ואסף.
10 שנים ארוכות בהם הטרור לא חדל לרגע והפיגועים המשיכו לגזול חיים, וכל שכול שנוסף מעצים את הכאב על אובדן.
10 שנים בהם הכל השתנה וכולנו התבגרנו ועברנו לא מעט חוויות, ובתוך כל זה הפנמנו את הכאב.
ביום זה אני תמיד חוזרת לאותו ערב חג, עוצמת עיניים ורואה אתכם לירוני ואסף, כל כך יפים, יושבים מחוייכים ערב שהתחיל כל כך קסום ויפה, נראיתם כל כך זחוחים ואוהבים, ישבתם באמצע שולחן בשיחה ערנית ותוססת, מצד אחד שותפים בשיחת החג עם הסובבים ומצד שני ממתיקים סוד ורוקמים את חלומות העתיד.
כל מי שהכיר אתכם גם ידע להוקיר אתכם על היותכם מי שהייתם; פשוטים, צנועים, רגישים, חכמים ויותר מכל אוהבי בריות.
בימים אלה הייתם צריכים להיות נושקים לשנות השלושים לחייכם ולהגשים לא מעט מתוכניותיכם.
אבל - אילו ואילו הרבה אילו אנחנו אומרים, אז מה באמת הייתם בוחרים, ואיזה לימודים היו מתממשים, ומתי הייתם נישאים, והייתם הורים לילדים? הכל נשאר בגדר אילו.
כן, כך היתה אמורה להיראות אותה מציאות מתבקשת שנגזלה מכם.
בשקט ובדממה באים הזכרונות, ומציפים ומזכירים ומכאיבים את גודל האובדן של החיים הקצרים שטרם מומשו ונגזלו בעל כורחם.
ואנחנו רק שואלים שאלות ואין מי שיענה.
אלוהים רצה אתכם בגינה שלו וקטף אתכם, פרחים צעירים ויפים, להיות מלאכים אצלו. ואנחנו כאן למטה רק רוצים להאמין שמישהו שם למעלה במרומים שומר על נשמותיכם.
אז אנו נושאים עיניים בבקשת תפילה, אם יש חיים אחרי שמור עליהם.
זוכרים ואוהבים אתכם, לירוני ואסף.