שחר בכורי, בוא אל חלומותי וגאל אותי מייסוריי הקשים, משאלותיי ומהחקירה שאני מייסר את עצמי - איך??? כל הזמן עולה השאלה הזאת במחשבתי איך הצליחו בני בליעל לעלותך לטרמפ? הרי מי כמונ יהכירך ויודע שאתה לא עלית אז למה הפעם כן עלית? מה גרם לביטחון שלך ולערנות שלך לדעוך, הרי תמיד היית כמו כספית ופתאום הכנסת אותי לתוך קטגוריה של אבות שכולים. בכנות, זה מצחיק אותי כשאנשים מסתכלים עליי, לוחצים לי יד ומשתתפים בצערי. הרי תמיד אמרתי שלי זה לא יקרה! אך כאשר מגיע ערב וחוזר אני אל ביתי, מביט אל תמונתך ויודע שלא אראה, אחבק, אז נופל עליי שוב גל של ייאוש וחושך על נשמתי ונפשי ונשמתי מסרבים לקבל את המציאות. שחר, בני, בכורי.
כותב אני לך כאילו שאתה קורא ויכול לקרוא. אני מאמין שאתה עדיין נמצא שרוי עמנו בכל מקום. שהיה לך טוב איתי, עם אמך, אחייך ועם אחותך, עם חברייך ליחידה וחברייך לילדות.
שחר, חברייך באים ומבקרים וכשאני רואה אותם זה כאילו רואה אותך, זה אותו הצחוק והחספוס והריח והתום שלך.
אני תקווה ותפילה לאלוקים, שינחה אותך לכס הכבוד אשר הנשמות נחצבות משם ותגן על כל קרובייך, חברייך, ומוקירך למעלה והאל יקום את דמך השפוך.
ממני
אביך יונתן