אלבום תמונות
קשה להתייתם אל צביקה כאל חבר שהיה. אצלי הוא קיים - חבר וידיד נאמן כאשר נפגשנו לראשונה אני, קצין צעיר, חסר ביטחון והוא טירון שבממדי גופו עלה עלי פעמיים, נרתעתי. הוא נראה לי ענק! אך מחייך. חיוך שובב של ילד אשר ליווה אותנו בכל התקופה הארוכה והקשה אותה עברנו יחדיו.
בלילות גשומים וימי שרב מיגעים כשהדרך מתמשכת והסוף איננו נראה באופק, הגבות כפופים מהמסע הכבד, צביקה סוחב, מתאמץ ומחייך... היתה לו בעיה הגב לא עמד במאמץ. רציתי שיעבור טיפול רפואי מתאים. לשנינו היה ברור שכנראה לא יוכל להמשיך בצוות. צביקה סרב להודות וניצח, אך המלחמה היתה קשה, הרופאים הזהירו והגב מאן לעמוד בלחצים. הוא עשה הכל כמו כולם וטען שהכל בסדר. לבסוף נאלץ לעבור ניתוח. צביקה היה בעגמת נפש מוחלטת. הוא חשש לעזוב את הצוות. הרגעתי אותו למרות שהיה לי ברור שהבחור לא יוכל להמשיך. טעיתי! כח רצונו ניצח והוא חזר לצוות.
במשך שרותו הצבאי השתתף צביקה בחילוץ בני הערובה מאנטבה ובשורה של פעולות אשר השתיקה עדיין יפה להן. הוא ידע מצבים קשים ועבר את כולם, תמיד נכון להתנדב ולעזור. כאשר נפגשנו לאחרונה, היינו יחד במלואים. היה זה שבוע לאחר חתונתו. צביקה היה במצב רוח מרומם, מלא שמחת חיים ותכניות לעתיד...
צביקה חסר לכולנו.
יובל