מלים ועוד מילים. רק הן נותרו לנו - הן והתמונות - והזכרונות. מה לכתוב - כשבכל זכרון ילדות - נערות - בחרות - אתה ישנו. בני חמש היינו כשנפגשנו לראשונה בגן הילדים. זהו חברכם החדש - דודו - בא אליכם מרחוק - ואנחנו הילדים ראינו בך משהו שונה מאתנו. מישהו שבא אלינו מעבר להררי החושך. מאי-שם בלתי מושג. בזהירות נהגנו בך, כבצעצוע יקר. חיש מהר היית כאחד מאתנו.
פרידות קצרות היו לנו. ושוב - נפגשנו. בבית הספר - בתנועה - בצבא - בקבוץ. כרם שלום, שכונת הפיג'מות, טיולי תנועה... כמלוים... מעולם לא היינו חברים בלב ובנפש. אך היינו חברים. מסוג החברות הנצרפת - החברות העומדת איתן. חברות הנבחנת ברגעים קשים - וברגעי שמחה.
תמיד נכון היית לעזור בדרכך שלך. ללא רעש, בעקשנות - בדרך שלך המיוחדת. עם המון זיעה. ועם המון המון רצון טוב וכנה. ואולי - הכנות ברצון הזה לעזור, לעשות, היתה מיוחדת לך. ואולי - לא ידענו לנצל היטב כנות זו ורצון זה לעשות.
כשחזרתי מירושלים - בלעת כל סיפור שלי - כמו היה יוצא דופן, כמו הפסדת. הבטחת לי אז שבפעם הבאה לא תשב בצד. כל אחד ותפקידו - כל אחד ומזלו עניתי לך אז. אך אתה בעקשנות חזרת לצנחנים - ולא ישבת בצד במלחמה זו. הפעם אני ישבתי בצד, לגמרי בצד.
יאיר כרמין