אלבום תמונות
למרות כשלון ההתקפה ב-8 באוקטובר 1973 היה ברור למטכ"ל, לחפ"ק פיקוד צפון, למח"ט גולני, ללוחמיה ולמפקדיה, כי יש לעשות נסיון נוסף לכבוש שטח חיוני זה, שערכו הצבאי-אסטרטגי היה רב ביותר. לא בכדי כינו לוחמי חטיבת גולני את המוצב הישראלי הגדול בכתף החרמון "העיניים של המדינה". היו במוצב החרמון, הגדול והחשוב במוצבי צה"ל בחזית הצפון, מתקני התרעה, מתקני תצפית ומתקני בקרה משוכללים ביותר של חילות האוויר, הקשר והמודיעין. הפעולה לשחרור מוצב החרמון נדחתה מספר פעמים, עד שניתן היה לרכז כוחות מתאימים וסיוע אווירי וארטילרי. בימים 19 ו-20 באוקטובר 1973 היה חשש, כי לא יהיה אפשר לבצע את הפעולה בתוך שתי יממות כמתוכנן בשל מזג האוויר הגרוע. השמועות על הפסקת-האש הכללית העומדת בפתח והידיעות כאילו 40 מאנשי המוצב עדיין נצורים בקומה התחתונה וממשיכים בלחימה, הביאו את שר הבטחון משה דיין לכלל החלטה להורות למטכ"ל לבצע את הפעולה בליל ה-21-22 באוקטובר 1973. בלילה שלפני הפעולה (ליל ה-20.10.73) כבר התמקמה תצפית מיחידת סיור נבחרת, ב"מצפה שלגים", והושלם תכנון המבצע והתיאום עם חיל-האוויר.
מבצע "קינוח" תוכנן כמבצע דו-חטיבתי מתואם להתקפת-לילה, שיבוצע על-ידי חטיבת גולני וחטיבת הצנחנים ובפיקוד אל"מ חיים נאדל) בסיוע מאסיבי של חיל-האוויר ובסיוע ארטילרי צמוד. ראשונה הופעלה כבר בשעות אחה"צ (21.10.73) חטיבת הצנחנים, שהונחתה במבצע מוסק במספר סבבים של מסוקים במרום החרמון בעורף הסורים, והחלה בכיבוש הרכס מצפון לדרום. סה"כ הונחתו כ-600 צנחנים ותחילה הגדוד של סא"ל חזי שלח ואח"כ הגדוד של סא"ל אלישע לשם), שכבשו במשך הלילה את כל יעדיהם מול התנגדות קלה יחסית והשלימו את ההשתלטות המלאה על "מוצב הפיתולים", "מוצב המצוק" ו"מוצב החרמון" הסורי. בפעולה נהרגו שני צנחנים. בערב ה-21 באוקטובר 1973 הופעלה חטיבת גולני שוב בהתקפה ישירה בשני צירים, כוח רגלי וכוח ממונע, מאזור הכפר הדרוזי מג'דל-שמס אל עבר מוצב כתף החרמון. הקרב היה ארוך ועקוב מדם, ונמשך בהפוגות קצרות כל אותו לילה. החיילים הסורים, שהיו מאומנים ומצוידים היטב, נערכו בעמדות שולטות, רובן ככולן מחוץ למוצב. חיילי גולני נלחמו הפעם בקרב על "העיניים של המדינה" בעקשנות מיוחדת במינה.
רבים מן המפקדים נפצעו ונהרגו. בין השאר נפצעו המח"ט אל"מ אמיר דרורי, מג"ד "הבוקעים הראשון" סא"ל יודקה פלד, ומפקד כוח הטנקים, ונהרג מפקד הסיירת רס"ן שמריהו ויניק. הלחימה היתה איטית וקשה יותר מאשר בקרבות רבים אחרים של צה"ל בכלל ושל חטיבת גולני בפרט. הקרב על "העיניים של המדינה" הוכרע בזכות אומץ-ליבם, עקשנותם ודבקותם במשימה של הטוראים - לוחמי גולני הפשוטים. היו אלו "בני מסס, ויקטור רוט, אדמונד סירור ואברהם אזוט - סמלים וטוראים" עם "ציון ופרלמן ואהוד חזקיהו - כל עם ישראל" אשר הכריעו את הקרב. הם אלו "אשר ברימונים, בעוזים ובמקלעים, הסתערו על המצודה בנפש טרופה ובגוף שכולו קרעים", הם אלו שהתמידו בלחימה למרות האבידות, הקשיים, העייפות, תנאי השטח הקשים והתנגדות האויב. הם "תפסו פיקוד", פינו נפגעים, דבקו במטרה והגיעו לשיאים מופלאים של אחוות לוחמים. רק בשעות הבוקר של ה-22 באוקטובר 1973 הושלמה המשימה. 55 מלוחמי החטיבה נפלו בדרך הארוכה והקשה לשחרור ה"עיניים של המדינה". 79 לוחמים נוספים נפצעו. יותר מ-16 שעות חלפו למן הרגע ( 21 באוקטובר שעה 19.00) בו סיכם המח"ט אמיר דרורי את התדריך ללוחמים ביער מסעדה במלים: "הוטל עלינו לשחרר את החרמון. עיני כל המדינה צופות בכם. להתראות למעלה", ועד לרגע הגדול (22 באוקטובר, שעה 11.00) בו שמעו את כצ'לה צועק באלחוט נרגש ונפעם - "החרמון בידי גולני! הקשיבן תחנות כל העולם!".
למעשה התרכזה הלחימה באויב הסורי, שהיה ערוך בעמדות טובות ושולטות בשטח נרחב מחוץ למוצב, במסגרת ארבע שעות אור ל-22 באוקטובר 1973 מ-2.00 אחר חצות ועד 6.00 לפנות בוקר. הסורים שלטו עם מאות חיילי חי"ר וקומנדו בגיזרה רחבה מ"רכבל תחתון" במערב ועד "מוצב החרמון" במזרח, מ"עיקול הטנק" בדרום ועד "אוכף 800" בצפון, לרבות "גבעה 24", "המצוק", "רכבל עליון", "גבעה 16" ו"גבעה 17". מולם נלחמו כאריות, באומץ ובהתמדה שתי פלוגות מגדוד "אריות הגולן", כל לוחמי "הבוקעים הראשון" בפיקוד יודקה פלד. לוחמי פלוגת הסיור (הפלס"ר) בפיקוד שמר'לה ויניק, וטור ממונע, שכלל 7 טנקים בפיקוד רס"ן יוסף ניסים, פלוגה מבסיס הטירונים, מחלקת מרגמות מתנייעות ומחלקת הנדסה עם שני דחפורי "די-9".
לוח הזמנים וסדר הפעולות והאירועים בקרב שניהלו לוחמי חטיבת גולני לשחרור מוצב החרמון היה: לאחר תדריך מפורט ביער מסעדה, ו"קבוצת-פקודות" למפקדים, החל גדוד "הבוקעים הראשון" בטיפוס איטי ומייגע ככוח רגלי ממג'דל-שמס לכיוון "עיקול הטנק". ב-21 באוקטובר בשעה 21.00 החל הטור הממונע (הטנקים, הזחל"מים, הנגמ"שים והדחפורים) לנוע דרך חניון האוטובוסים לאזור "רכבל תחתון" לכיוון "עיקול הטנק". בו-זמנית נעו לוחמי הסיירת במהירות דרך "הרכבל התחתון" לכיוון "אוכף 800". בשעה 2.00 בלילה החל הקרב: כוח החוד של הגדוד בפיקוד הסמג"ד ציון זיו, נתקל באש סורית עזה במחצית הדרך בין "עיקול הטנק" ו"גבעה 16". קצין הקישור הארטילרי נהרג והסיוע הארטילרי הצמוד נפסק. חיילי פלוגה ג' ניסו להסתער ולאגף את הסורים (שהשתמשו באמצעים לראיית-לילה ובכוונות טלסקופיות), אך נהדפו וסבלו אבידות כבדות. החל תהליך ממושך של טיפול בפצועים ופינוי הנפגעים. באותה שעה משתלטת פלוגת הסיור על "רכבל תחתון" ו"אוכף 800" ללא קרב. בשעה 2.40 נעה הסיירת דרומה לטהור אזור המפתח של "רכבל עליון" כולל מוצב "המצוק". סמוך ל"רכבל עליון" נתקל כוח מפקד סיירת בבונקר סורי יורק אש.
מפקד הסיירת, סרן שמריהו ויניק, הגשים בהתנהגותו את הסיסמה "אחרי", הסתער ראשון אל עבר פתח הבונקר הסורי, אך נפגע ונהרג. גיל לוטן ניסה לחלצו ונהרג אף הוא. איתן החובש, שניסה לחלץ את השניים, נהרג. לוחמי הסיירת האחרים שיתקו באש ררנ"טים את הבונקר, ו-6 סורים נהרגו. לאחר פינוי הפצועים והנפגעים חידשה הסיירת את ההסתערות, ולאחר קרב קשה ביותר נכבש אזור "הרכבל העליון" ו"המצוק". נסיון התקדמות של לוחמי הסיירת נבלם באש חזקה מאוד מהמדרון ומ"גבעה 16".
ב-22 באוקטובר בשעה 5.00 בבוקר, כקילומטר לפני "עיקול הטנק" נתקל הטור הממונע במוקשים על הדרך. בשעה שחיילי פלוגת ההנדסה ניסו לפרק את המוקשים, נפגע הדחפור הראשון בפגז נ"ט, והדחפור השני עלה על מוקש ונתקע. טנק שניסה לחלצו, עלה גם הוא על מוקש, והציר נחסם. כל מפקדי הטנקים נפגעו בזה אחר זה. חיילי הטור הממונע ירדו מן הזחל"מים ופתחו בהסתערות במעלה התלול. באותה שעה בערך - מדרום ל"גבעה 16" תוך כדי לחימה של צוותים, חוליות ובודדים בחיילים סורים שגילו התנגדות עזה ביותר, נפצעו המח"ט ומג"ד "הבוקעים הראשון", והפיקוד עבר לידי קצין האג"מ החטיבתי. היתה זו שעה מכריעה בקרב הקשה, כאשר שני הצדדים הגיעו בו-זמנית אל סף נקודת השבירה.
ואז, לקראת שחר ה-22 באוקטובר 1973, גילו כנראה לוחמי חטיבת גולני, נושאי תג העט, מידה נוספת של כוח סבל, עקשנות ועיקשות, התמדה ודבקות במטרה, ומתוך הכרת חשיבות המשימה ורצון אדיר המונע על-ידי גאוות-יחידה מיוחדת במינה הצליחו לשבור לבסוף את ההתנגדות הסורית ב"דרך אל היעד". פלוגת תגבורת מכוח החסימה, מגדוד "אריות הגולן" שנשלחה לסייע בפינוי הפצועים וההרוגים של גדוד "הבוקעים הראשון", בסיוע הפגזה ארטילרית צמודה וכבדה הצליחה יחד עם לוחמי פלוגה א' של הגדוד להשתלט על אזור "גבעה 17" במרחק של 600 מ' מן המוצב עצמו.
בשעה 6.00 החלו חיילים וקצינים סורים לנטוש את עמדותיהם ולנוס צפונה (חלקם נהרגו וחלקם נשבו אח"כ ע"י כוח דו-פלוגתי של הצנחנים, שהתקדמו מכיוון צפון אל עבר מוצב החרמון).
בשעה 9.00 כותר מוצב החרמון ע"י חיילי גולני. חבלני פלוגת ההנדסה בדקו היטב את כל הכניסות מחשד למיקוש, וב-10.30 טוהר המוצב סופית. בשעה 11.00 הונפו סוף סוף דגל החטיבה ודגל המדינה במרומי המוצב הישראלי, ומפקד הכוח דוד כץ (כצ'לה) דיווח מבלי להקפיד על כללי הדיבור בקשר:"יתחנות כל העולם הקשיבו, החרמון בידינו!".