סרן נמרוד גאון ז"ל

עמליה,

אני רוצה שתביני. הימים שלי בפלוגה הם ימים של התעסקויות במיליון דברים קטנים ומרגיזים שתופסים את כל השעות מהשכמה ועד שעה מאוחרת בלילה. הפעילות שלי היא צפופה ושטחית. מעטים הם הרגעים בהם אני יכול לחשוב, להתעמק בספר טוב ולהתענין בדברים שאני אוהב. מצד שני אני מספיק ריאלי כדי להבין שאלה יהיו חיי בשנה הקרובה ולהשלים עם העובדות האפורות וכרגיל, להשקיע הכל בכדי להצליח ולהוכיח לעצמי שאני טוב מהאחרים ושלמדתי לקח בתוקף נסיוני כמפקד. שאני מתפתח ולומד אמנם במישור צר באישיותי - מישור שאיני כל כך אוהב, אבל אני חייב לשכללו על מנת לקיים יחידה מסודרת, מאורגנת ממושמעת ובעלת מורל ולתת לפיקודים שלי מקצת הסיפוק והאור שבשירות שלהם בסיני - סיפוק שאני מחפש את משמעותו ללא תוחלת.
כל הדברים האלה דורשים ממני להשקיע הרבה ולעבוד קשה כדי להגיע לרמה ולסטנדרט שהצבתי לעצמי.
קיים גם העולם השני, הלבן, האידיאלי של אהובה ואוהבת, של בית, של חיים או יותר נכון של שעות חסרי הדאגה, חסרי האחריות בהן אתה מתייחד עם האהוב עליך בלבד ושבהן אתה משקיע בהתאם לרצונך ואהבתך - ואת סמל וגרעין של עולם זה אהובה נחשקת, מבינה, מתפנקת, הסולחת על רגעי העייפות והאוהבת להקשיב ולשמוע כל מלה ולהתייחד שעות ארוכות בפטפוטי אהבה תמורת אהבה שאתה קורן.
אני יודע שקשה, ואני יודע שרגעי האושר הם קצרים, אך הבה נעמוד במבחן זה שהעמידה בפנינו המציאות! אמיצים, בוטחים ואוהבים כתמיד...
אני גומר את המכתב בהרגשה שדנתי בו בנושאים יבשים, "פסיכולוגיים". המכתב הזה בהחלט רחוק ממכתב-האהבה הלוהט ששיגרת לי. עמך הסליחה.

אלפי נשיקות והמון המון אהבה כתמיד
נמרוד