"שלום לא אמרת
עד אתמול היית חייל.
עם מדים, עם רובה, עם תחושה של נצחון.
בערך בשבע יצאת לפעולה.
להגן על המולדת, לתרום למדינה.
אילו רק ידעת שזה יומך האחרון
שמחר כבר תתעורר קבור בתוך ארון
היום אתה רק "עוד חייל"......"
(מתוך גרפיטי שנכתב על קיר האצטדיון באשקלון לזכר אמיל)
חלפנו על פני האצטדיון מספר אינסופי של פעמים. כמעט כל יום, לפעמים כמה פעמים ביום. אף פעם לא שמנו לב לגרפיטי. הוא תמיד היה שם אבל אף פעם לא ראינו אותו. כשצעדנו נרגשות וחוששות למפגש הראשון עם המשפחה שלך פתאום הבחנו בו, כאילו רק עכשיו הוא נכתב - אבל הוא תמיד היה שם ואנחנו לא ראינו. זה קורה לפעמים בחיים, אנשים מסתכלים אבל לא רואים. מבעד למסך העבה של הקשיים, הבעיות ושגרת היומיום לפעמים קשה לנו לראות את זה. וגם אנחנו היינו ככה. מסתתרות מאחורי, שיעורי בית, מבחנים, חברים ועיסוקים נוספים. ואז "פגשנו" את אמיל. בזכותו ראינו את מה שהיה לנו תמיד מול העיניים, בברור. לא לכולם זה מובן מאליו, לא כולם מצטיינים בכל תחום. לא כולם זוכים בפרס שרת החינוך, מפתחים מחקר פורץ דרך בחקלאות, משמשים מודל לחיקוי לאחים הקטנים, מתגייסים ליחידה מובחרת.... אבל אנחנו זכינו ל"פתיחת העיניים" המאירה הזו. מתחילת התהליך, שהתחלנו בעצם להכיר את אמיל, הלכה התמונה והתבהרה. עכשיו אן דרך חזרה, אנחנו כבר לא יכולות להשתמש בתירוצים בנאליים של "קשה לי..." "משעמם לי.." טוב לי להיות ממוצעת..." עכשיו קיבלנו על עצמנו את מורשת חייו המפוארת שהיא מורשת של מצוינות. שהיא מורשת של התמדה, הקרבה, ושאיפה לניצחון למרות כל הקשיים והמכשולים שבדרך. את מה שקיבלנו מאמיל אנחנו מיישמות וניישם בכל נקודה בחיינו.
למדנו גם משהו על החברה שבה אנחנו חיות. לפני הפרויקט שמענו על חיילים שנופלים במסגרות ציבוריות וקולקטיביות בלבד. באמצעי התקשורת, בטכסי זיכרון וכו'. עכשיו השכול והכאב הפכו ממשהו לאומי, למשהו פרטי, אישי ואינטימי. פתאום לצירוף המילים "חלל צה"ל" יש פנים מוכרות, יש אבא, יש בית, יש חברים, יש עולם שלם שלמדנו להכיר.
אין ספק שאנחנו לא אותו דבר אחרי הפרויקט הזה. השינוי השטחי אולי נראה עכשיו לעין, בדעות שלנו, בגישה שלנו, בידיעות שלנו בנושא הסוסים וכו'. אך אנחנו בטוחות שלאורך החיים אנחנו נגלה עוד ועוד "מתנות" שקיבלנו מהפרויקט ומאמיל. בכל פעם שתתערער לנו המוטיבציה נזכר באמיל, בכל פעם שנתמודד מול קושי, מול בעיה שנראית בלתי פתירה, מול משימה שנראית בלתי אפשרית - נזכר באמיל. לקחנו איתנו בתרמיל המסע את אהבתו לטבע ולחי, את האמביציה והחדווה שבה עשה כל דבר, ואת רוח ההתנדבות שכל כך בלטה אצלו.