המחשבה אודותייך תמיד מעלה בי חיוך, אי אפשר לי להיות עצובה. הסגנון החברהמני, האנושי החם, המהול בהומור מוקיוני, כך אתה מצטייר במחשבתי.
תמיד מרכז הענינים, מוקד התענינות. מאגר בלתי נדלה של מרץ,
תושיה ויוזמה, כוח ארגון ומנהיגות טבעית. כל זה שפע ממך, בטבעיות מבלי משים.
הזכרון הראשון הקיים אצלי קשור בדמותךהחוסה, אתה עצמך עדיין היית ילד וכבר חש באחריות של האח הבוגר כלפי האחות הצעירה ותכונה זו מציינת אותך לאורך כל הדרך וכלפי כולם. "אמא שחי גובה דשא" נהגת לומר ולחבק את אמא שגובהה הגיע רק עד כתפך.
את אבא דרבנת בעבודתו שיתמיד שלא יקפא על שמריו. כשהיה מרוצה מעצמו כשסיים תוכנית גדולה לגלגת עליו: "ועכשיו הגעת אל המנוחה והנחה, כדי שתוכל לשטוף את הרצפות בבית?! וזה הקפיץ את אבא, הכעיסו, ודרבנו להמשיך, כדי לא לאכזב אותך, להוכיח לך.
אותי לקחת איתך לאמוני ספורט, רצית שאהיה טובה, שאתאמן ואגיע להישגים טובים יותר. "הכל עניין של קצת רצון ומאמץ" כך טענת. אך ספורט נשאר ספורט גם כשמדובר בתחרות. אני זוכרת תחרות שסרבתי להשתתף באחד המקצועות כי חשתי ברע ואתה כעסת, "הספורט איננו רק תחרות והשגים" וכדי להוכיח לי, רצת ריצת 1000 מ' שלקראתה לא התאמנת כלל, רק כדי להראות לי שאין חשיבות להישג או לניצחון, אלא רק ההתמודדות הספורטיבית היא החשובה. סיימת אחרון הרבה אחרי כולם ורק בכח הרצון עקש הצלחת לסיים ריצה קשה זו. אבל היה זה לקח חשוב. אף פעם לא בחרת לך את הדרך הקלה. בביה"ס רצית ללמוד במגמה הריאלית למרות הקשיים והמאמץ העצום שצריך היית להשקיע לשם כך. ובאותה תקופה הדרכת בשומר הצעיר, אך לא היתה זו קבוצה של "בני טובים" כמקובל, זאת לא אהבת, היתה זוד קבוצה משכונה שעד אז לא ידעה כלל על קיומה של התנועה. וכך שנתיים תמימות בד בבד עם הלמודים ולבדך הדרכת את הקבוצה. ואז שוב בקעה אותה תכונה מופלאה שיש בך, התכונה ליצור קשר עם כל אדם כמעט, לדבר עם כל אחד בשפתו, להקשיב, להאזין ולהתייחס. ואנשים חשו בכנות הזו שבך, והגיבו באמצם אותך להם כבן, כך עם מבוגרים וכך גם עם ילדים קטנים. (ולי כל כך טבעית ומוחשית התמונה בה אתה משחק ומשתעשע עם שני ילדי הפעוטים, משתולל ומניף אותם אל על, אני כל כך יודעת כמה היו אוהבים אותך, לו רק יכלו).
סקרנות שהיתה בך בילדותך הניעתך לקפוץ מקומה שניה של פיגום בניין כדי לברר מהי בדיוק התחושה כשעפים. כשגדלת קצת פנתה הסקרנות אל הטבע. גדלנו זחל של פרפר זנב הסנונית כדי לראותו בשלבי התפתחותו, מרחק רב היינו הולכים כדי למצוא ולספק לו אוכל כדי גידולו. וכך צמחה אהבתנו לטבע ולנוף, גינה טיפחנו לנו מול הבית, מקור גאווה וסיפוק, אף מסע או טיול של התנועה לא החמצנו. כשהיית בכיתה י' פרצה מלחמת ששת הימים.
כל הזמן שמענו את רעש ההליקופטרים המביאים פצועים אל בית החולים ואתה כבר היית /שם. זו היתה תקופה קשה: ביום לימודים ובשאר היממה בבית החולים, מתי ישנת? חידה היא עד היום. "זו עבודה של גברים" כך ענית לאלא שבקשה לעזור, אם רק אפשר, ולא ספרת. רק אח"כ ספרו אחרים. איך ניחמת את החיילים במחלקת השרופים, עודדת, הפחת בהם תקווה, שרתת אותם והשתדלת לספק מחסורם, כל חייל שיצא מכלל סכנה כנצחון פרטי שלך והיו כאלה איתם היית ברגעים האחרונים שלהם. זכורני יום אחד מת אחד הפצועים, אחד מאלה שאיתם קשרת קשר אמיץ ודאגת לו במיוחד , אי אפשר היה להסתכל בפנייך שהצער והיגון הפכום לבוגרים כל כך ואז היית הולך אל המשפחות ומספר עימן על הבן שנפל ושוב מנסה לעודד ולנחם.
ואח"כ הגיע תורך אתה ללכת לצבא. ידעת שתלך לנח"ל, היה זה מסלול טבעי לחניך התנועה וכבר אתה חייל וכל ביקור שלך חגיגה בבית.
את הטירונות סיימת כחניך מצטיין. את החניך המצטיין בוחרים החברים במחלקה (לא המפקדים) גם שם אהבוך כולם. ואז כמדריך לעתיד חשוב היה לך לברר מה מקומו של הכלא במערכת החינוך והענישה בצבא ולשם כך עברת בעצמך עבירה (חסרת משמעות) ונענשת ב 7 ימי כלא, כדי להתנסות בעצמך, ולדעת על בשרך במה דברים אמורים ומסקנתך היתה שלילית, אין לכלא הצבאי שום ערך לחנוך החייל ועיצוב דמותו.
נזכרת אני שתמיד רצית ללמוד ולנגן בכלי מוזיקלי ולא היה לך זמן. ועכשיו לא נותר כמו עוד תכניות, נגוזה גם זו.