מתוך דברים שכתב אביו, גבריאל:
"כשאב קובר את בנו זהו מצב שנוגד סדרי עולם, זוהי מכה שאינה מפסיקה לכאוב ולדמם. החלל שנוצר בלב, עמוק מכדי להתמלא על-ידי תחליף כלשהו. אנו ההורים, האחים והאחיות, נדרשים להמשיך את רצף החיים. בננו חרמון, הוא שושן שנקטף בדמי ימיו. ענק-מידות וגדל-רוח. קומת גופו נמוכה, אך רוחו בת ענק שבענקים. אין נחמה לאובדן שכזה. בן בכור. ראש וראשון למשפחתו. עטרה וכתר ועיניים. כל שלב בגידולו מתועד ומשאיר רושם בלתי נשכח. חייו התפתחו באפיק זורם עם השקעת ערכים וחינוך בלתי פוסקים. ואכן, כל הערכים שהוא ספג, הוא חי אותם בשביל עצמו ובשביל אחרים. אישיותו גולשת וכובשת: גולשת בענוותה וכובשת במידותיה הנאצלות. חיפשנו בין חבריו - מכריו ולו מי שימסור דבר-מה שחסר בו הטוב - ואין. וכמו פרי ביכורים, נקטף לקשט פרדסו של הבורא... אנו נדרשים להמשיך דרך הדמעות, דרך העצב ודרך היגון. כי המשכת הרצף מקיימת את יקירנו בזיכרון. תמיד צעיר, תמיד יפה, תמיד טהור ומחייך. ובגבור הגעגוע אנו מרגישים שוב רפיון חושים, אפסות ותסכול על חוסר היכולת להתמודד עם הכאב ולרצות להמשיך הלאה, התחושה הזו קשה ביותר לאור העובדה שהקשר בינינו לבין חרמון היה רב-צדדי והדוק. אז אנו מתרפקים על הבכי ושואבים מן הזיכרונות כוח כדי להאציל מטובו, ערכיו ומרוחו של חרמון על המשך חיינו.... הזרע נזרע, / נבט; / הצמח צמח, / גדל; / הפרח פרח, / נקטף".