סא"ל שמואל מולה הרמתי ז"ל

עם השיבה הביתה, נתחדדה במולה תחושת ההשתייכות. ברוב מרץ הטיל עצמו לפעילות צבורית מחודשת, ועד מהרה נתעוררו החבר'ה לחיים חדשים: תכניות עונג שבת ובהן ערבי קריאה, שירה וריקודים; ארגון חוגים שפעלו בערבים והוו נקודת משיכה ומפגש לנוער הכפר; מתן תוכן לחגים; הכנת הצגות והופעות בבית-העם. בקיצור, הנוער התעורר ופעל.
מוזר. בצד הצלחתו בארגון הפעילות החברתית, פוקדים את מולה משברים ולבטים. מה שהוא קורא בקול-רם בפני החברים - האם הוא מיטיב לקרוא? הדרך בה הגיב על גערות המורה, על הלצות החברים - האם פעל נכון? האם לא הגזים? ומדוע עליו לשנן מראש כל משפט בטרם יצא מפיו, האם אין הוא נשמע כמגמגם? ולמה שואלים רק את חלוצי איך היה בת"א, וממנו מתעלמים?!
ואם כן, למה להמשיך בפעילות הצבורית? מדוע לבזבז עליה זמן כה רב במקום לקרוא איזה ספר טוב, או לכתוב כמה קטעים ביומן? - כאלה היו הספקות שנקרו בראשו של מולה, ואעפ"כ היה תמיד חבר בשתיים או בשלוש ועדות שונות, ותמיד היו לו תוכניות מפורטות וארוכות-טווח לגבי פעילויות הנוער בכפרו.
את חופשת הפסח של שנת 46 ניצל מולה לסידור החצר. כל היום, במשך עשר שעות או יותר, עבד בחוץ: חרש ועדר את העצים במטע, קשר את הגפנים, ניקה את הלולים, והתקין בהם רשתות חדשות, וזהו. שטח החלקה אינו עולה על שניים וחצי דונם, הכל מכוסה עצים ולולים, ואין מקום לזוז. עד מתי?
נפשו של מולה יוצאת למשק משלו. אמא עובדת כל היום בצרכניה, ולאבא אין עבודה קבועה. עדיף בעיניו לותר על הליכה ל"כדורי", ובלבד שיוכל להקים משק ולסייע להוריו. מסתבר שאבא - שרק לפני שנתיים רצה בהתיישבות - החל חושש מפניה, עקב גילו, ודווקא אמא, שלא רצתה לשמוע על משק קודם לכן, צידדה עכשיו בחום בתכניתו של מולה - בעיקר למען הילדים...
באוגוסט אותה שנה אישרה המזכירות מסירת משק שנתפנה לידי משפחת הרמתי. מולה היה פעיל מאד בהשגת האישור, והירבה לפנות אל חברי המזכירות ולשכנעם כי יש באפשרותו לשאת באחריות המשקית. לבסוף נעתרו לו.
שבועיים קודם לכן חכך עדיין בדעתו אם לא כדאי שיקפוץ בכל זאת ל"כדורי" ויעבור את בחינות הכניסה, למקרה שמהמשק לא יצא דבר. עכשיו היה שלם בכל לבו עם הויתור על "כדורי", ומלא שמחה נפנה לסקור את תכנית העבודה במשק החדש. לא נעלמו מעיניו הקשיים הרבים שיעמדו בפניו: מכירת המשק הישן, סדור ההלוואות, הפיכת כל האדמה והפרייתה, הקמת רפת ועוד ועוד. אבא לבדו ודאי שלא יוכל להספיק את כל אלה - והוא, האם יוותר כליל על לימודים?
מולה גיבש לעצמו פשרה מעשית: הוא לא יפסיק את למודיו, אך ילך לבית-הספר רק בימים שהדבר יתאפשר, ובינתיים יעתיק את החומר מאחרים וילמד בערבים. זה לא היה קל, אך מוצא אחר לא נראה, וכך, תוך ויכוחים בלתי פוסקים עם ההורים, שלחצו עליו להתמיד בלמודיו - בנה והקים בהדרגה את המשק החקלאי של משפחתו.
בד בבד עם פעילותו המשקית, לקח מולה על עצמו את ועדת הספורט. שבתות רבות הקדיש לסידור המגרש, להשגת תקציב, לרכישת אביזרים, להצבת מיתקנים ולסידור קבוצות אימונים. הוא שקוע כולו ביצירה החקלאית, מעורה עמוק בתוך נוער המושב, כופה על עצמו למודים וקריאה, ולדברים אחרים כמעט ולא נותר פנאי.
אלא שהמדינה מתדפקת על הדלת ועומדת לפרוץ פנימה, והכל סובבים בלב רוגש ומצפים להחלטת עצרת האו"ם. הוחלט שאם יושגו שני השלישים הדרושים בהצבעה, יצלצלו מיד בפעמונים וכל חברי המושב יתאספו. בינתיים יש ידיעות על התפרעויות צפויות, ומן המחסנים החסויים החלו להוציא את כלי הנשק. מסתבר שאין מספיק כלים, ולכל שני חברים ניתן תת-מקלע אחד.
וכאשר הוכרז על החלוקה, יצאו החברים כולם מכליהם. הנוער עבר ברחובות ושאג: "מדינה עברית", "עליה חפשית" והכל נאספו אל בית העם. לפידים שהוכנו מבעוד מועד הודלקו, משקאות נמזגו וסערת ההורה לא פסקה בטרם האיר השחר על המדינה החוגגת את לידתה.