שעת בוקר מוקדמת. האויר צלול והשמש עדיין בשיפולי המזרח. זהו בוקר יום שני, הבוקר התשיעי למלחמה, דקה לפני שהכל מתחיל מחדש. אפשר לומר שבשבוע השני למלחמה חלה רגיעה, וניתן לפחות לחטוף תנומה קצרה בלילה.
יצאנו בשני נושאי גייסות משוריינים בפקודי, כדי לעלות לתצפית יחד עם הנגמ"ש של יוסי. תמונת המצב ומיקומם של הסורים לא היו ברורים, ולכן פעלתי לפי המפה ולפי הדיווחים בקשר. יוסי נסע קדימה, ואנו בפריסה קלה מאחוריו, עד שעברנו מעט את קו האש הקדמי ועלינו על אחד התילים. כאן השארנו את הנגמש"ים מאחור, והתחלנו עולים ברגל.
המצב נראה לי מצחיק, משום שראש התל היה מסולע, העליה תלולה, אנחנו מטפסים רגלי כאשר יוסי הולך בחוד, אני לשמאלו ומימינו חייל אחר - וזהו כל ה"חוד". חייל סורי בודד אילו ישב בין הסלעים, יכול היה לגרום לנו צרות רציניות.
התצפית היתה טובה, ולאחר זמן מה התרגלתי לעובדה שאנו נמצאים מאחורי הכוחות הסוריים, והמתח ירד אצלי. אז הגיע קשר מהנגמש"ים ובפיו הודעה, שכבר כמה פעמים קראו בקשר ל"כוח יואב", ונראה שהכוונה אלי. חזרתי לנגמ"ש, ואכן קיבלתי הוראה לאסוף את הצוות ולנוע לצומת במהירות לביצוע משימה אחרת.
מן היום שעלינו על המארב בבוקעתה, הייתי מתורגל בבצוע משימות משתנות. ירדנו, איפוא, מהתל בעוד יוסי והנגמ"ש השני נשארים בתצפית, ונסענו בעמק. ידעתי את הכוון בו עלינו לנסוע, אך היינו לבדנו בתוך שטח, שאולי איננו נקי מאויב. מפעם לפעם נצטיירו צלליות של טנקים רוסיים, אך המתח רפה כשהגענו לכביש ועתה דהרנו לצומת.
שם פגשנו בכוחות שלנו. המג"ד זיהה עצמו בדגל, ואני עצרתי צמוד לטנק שלו. המג"ד קיבל אותי יפה, ואמר, שאני צריך לנסוע למחנה "נפח" כדי להעביר קורס בקרגו. זה נראה לי משונה - "מה פתאום מוציאים אותי מתוך השטח, כדי שאסע למחנה להעביר שעורים?"
המג"ד הסביר כי חסרים אנשים היודעים להפעיל קרגו, ומאחר שאני מכיר את הכלי, אני מוכרח לנסוע לשם. עלי לפנות לקמב"ץ האוגדה, ולומר לו שקוראים לי יואב הרמתי ואני מחטיבה 7, והקמב"ץ כבר יידע מה לעשות. הייתי המום מהמשימה - לנסוע ל"נפח" באמצע המלחמה - זה היה בשבילי בדיוק כמו לנסוע באותו רגע לתל-אביב. זה נראה לי לעבור מעולם המלחמה לעולם אחר שאין בו מלחמה, לעורף. הצעתי שאני אגיע בכוחות עצמי ל"נפח", והנגמ"ש והחיילים יחזרו לתצפית, אך יוסי המג"ד אמר שאסע עם הנגמ"ש והחיילים, ואם זה יסתדר (לא אמצא את הקמב"ץ), אז שאודיע בקשר ואחזור.
עניתי שאין בעיות, ושיצפה לכך שאחזור תוך שעה. טוב, אם רוצים שאסע ל"נפח" - אז קדימה. עלינו על "ציר אמריקה", שהוא הכביש המחבר את קונייטרה לדמשק - ציר ראשי וטוב, והתחלנו לנסוע. הכביש ממש המה מכוחות צבא ומרכב של עתונאים למיניהם. כשנסענו על הכביש עוררנו משום-מה תשומת-לב. ראיתי שהכל מנפנפים לנו לשלום ועוקבים אחרינו במבטים. כאשר רציתי לדעת מה הדבר שמסקרן אותם, הפניתי את מבטי אחורה, לעבר החבר'ה והנגמ"ש. בפעם הראשונה מזה זמן רב שלא הייתי שקוע במה שקורה סביבי, וקדימה בשטח. הנגמ"ש נראה לי שחור מפיח, מאובק, מלא תרמילים מפוזרים על הסיפון, הדופן מחוררת מקליעים, והעיקר - החבר'ה בפנים שחורים ומזוקנים, בגדיהם מרופטים עם כתמי שמן ופיח. בקיצור, לא פלא שעוררנו סקרנות.
הדרך עברה במהירות, כשאני יושב לי ומתנדנד על הכיפה. פתחתי קצת את החגור, וההרגשה היתה נפלאה. הייתי בטוח שתוך שעה אנחנו עושים את הדרך חזרה, ולכן ניצלתי כל רגע ורגע. הגענו ל"נפח". המון אנשים, המון מכוניות אזרחיות. כבר תיכננתי דרך פעולה, שאם אני בכל זאת מתעכב ב"נפח", אשלח את הנגמ"ש חזרה לכוח, ואחזור יותר מאוחר עם רכב אזרחי שפשוט אגנוב. מה יש, המטרה מקדשת את האמצעים.
עד שאברר מה קורה, אמרתי לחבר'ה להשאיר שמירה על הכלי, שהרי הוא חמוש וגדוש תחמושת, ללכת להתקלח ולנוח, לראות קצת את העולם, ולהיות איתי בקשר. התחלתי לחפש את הקמב"ץ. בשלב זה לא ידע איש על קיומי במקום, ולא ידעו לומר לי מה עלי לעשות. זאת היתה סיבה טובה בשבילי לנצל את ההזדמנות, ולחזור כלעומת שבאתי. החלטתי שאני הולך להתקלח, עושה עוד סיבוב לראות אולי מישהו שמע למה אני צריך להיות ב"נפח", אוסף את החבר'ה וחוזר ליחידה.
המקלחת הזו תיזכר הרבה זמן. יצאתי ממנה נקי ורענן. ירדתי לחמ"ל (חדר מלחמה) של האוגדה ב"נפח", היצגתי את עצמי ושאלתי, האם ידוע למישהו מה עלי לעשות. פתאום קפץ חייל (מילואים) ואמר: סוף סוף, אני כבר מחכה לך חצי יום. הסתכלתי עליו, הוא לא היה מוכר לי. הוא אמר שעליו לקחת אותי לשדה-התעופה במחניים, ומשם אטוס לאחד הבסיסים בארץ, משום ששם צריכים אותי. זה כבר נשמע מוזר לחלוטין, ופסקתי לחשוב ולנסות לנחש מה רוצים ממני. נתתי הוראות אחרונות לצוות, נפרדתי ואמרתי שאני חוזר תוך יום.
נסענו בג'יפ שחיכה לי. השעה היתה כבר שעת-צהרים.
במחניים יכולתי לראות פעילות מסוג שונה: היו שם צוותי-חילוץ בהליקופטרים, שישבו בתוך בנין שדה-התעופה ומדי פעם היה אחד הצוותים מוקפץ למשימת פינוי או חילוץ. הענין נראה לי מענין, ולרגע שכחתי מה מוטל עלי לעשות.
התרוממתי מן הכורסא הנוחה ויצאתי החוצה. הבנין כולו מוקף דשא, וההמולה מסבים רבה. התקדמתי לעבר האהלים, סתם כך ללא מטרה, ופתאום, בקצה המסלול, ראיתי את סמי. בבת-אחת נעלם הכל מסביבי, והרעש וההמולה פסקו כאילו. למרות ריחוקו, הרגשתי שאני יודע הכל, שהכל ברור לי. סמי הבחין בי, וניגש מהסס.
אני אמרתי: זה אבא, נכון?
הוא הניד בראשו.
אני: מתי זה קרה?
הוא: ביום חמישי בבקר.
אני: איך?
הוא: פגיעה ישירה, טיל כנראה.
אני: אבל הוא לא היה צריך - -
סמי: הוא היה בתפקיד מג"ד.
קרסנו על הדשא. רציתי לבכות. רציתי לדעת פרטים נוספים. שאלתי אותו אם אמא יודעת, וסמי אמר שעדיין לא, אך יתכן שבינתיים נודע לה. לא רצו להודיע לאמא לפני שימצאו אותי. סמי סיפר שהוא מחפש אחרי כמה ימים, ושנמסר לו שאני פצוע קשה ושוכב בבית-חולים. הוא סרק את בתי-החולים, ולבסוף נואש ואיתר אותי בעזרתו של מפקד הפיקוד.
ההרגשה היתה מאד משונה: הכל לא ברור, כמו מבעד למסך של אי-אמונה. בבת-אחת הרגשתי בודד, ללא בסיס. נהפכתי ליתום, במלוא מובן המלה. ארמללות נוראה. חשבתי הרבה על אמא.
סמי התרוצץ הרבה עד שמצא עבורנו מקום במטוס היוצא ללוד. לקחתי את התרמיל והנשק ועלינו. הנוף למטה היה מוכר והעמק נראה יפה בעת השקיעה, והכל יכול להיות אחרת, שונה כל כך. איך זה שלא עלה כלל בדעתי שזה יכול לקרות. היתה מלחמה, ואפילו לרגע אחד לא עלתה בי מחשבה שזה יכול לקרות לאבא. הרבה חברים שלי נהרגו במלחמה; ראיתי אותם נהרגים. ידעתי שזה יכול לקרות לי. אבל לאבא? - -
מלוד נסענו לתל-נוף, שם המתינה המכונית של סמי. על פנינו חלפו כמה מכוניות, והפנסים צבועים בכחול. אני לא דברתי עם אף אחד, פשוט נתתי להם לנהוג לאשקלון. העובדה שבבוקעתה נהרגו רבים מחברי, הידיעה שנמסרה לי לפני שעה שאבא שלי נהרג - הכל נקלט אצלי במעומעם. ידעתי שזה צריך לגרום למשהו, אבל זה לא בא. שום דבר לא השפיע עלי. הרגשתי שאני ב"חצי הכרה"...
התפקיד למסור את הידיעה לאמא היה קשה בשבילי. עצרנו למטה, ליד מדרגות הכניסה לחצר, והבחנתי במבטיהם של אנשים שליוו אותי בעלותי. הכל נראה מטושטש. פתחתי את הדלת, ונדמה לי שראיתי אנשים בבית. היה חשוך ואמא היתה במטבח, ליד המקרר. לא הייתי צריך לומר הרבה. איך שאמא ראתה אותי - הכל התברר. בדיוק כפי שלי התברר ברגע שראיתי את סמי במחניים.
אמא לא רצתה להינתק ממני, וישבנו קרובים על הספה. סבתא וישעיהו התיישבו בפינת האוכל. גדעון ונעמה נכנסו לחדר, התיישבו לצידי וחיבקו אותי. אמא שאלה מדי פעם: מה יהיה, יואב? מה נעשה בלי אבא?
נראה לי שהיא היתה מודעת למצב בכל חומרתו, והרגשתי שאני צריך להיות חזק, חזק ככל שאוכל.