"עלינו בשנת 1956 ממרקש שבמרוקו ישירות למעברה ג', ליד קיבוץ יד מרדכי. הגענו בשנים של "מבצע קדש". המגורים היו בצריפי פח , השירותים והמקלחות היו משותפים.
המעברה הייתה בעיקר של עולים מצפון אפריקה, אך היו גם מארצות אחרות.
יעקב התחיל בארץ כתה ג', כיתת עולים, כמו שאר הכיתות במעברה.
המגורים במעברה היו קשים. עלינו משפחה גדולה, ולמרות שגרנו בשני צריפים, הייתה צפיפות גדולה. למרות כל הקשיים שהיו, זה לא השפיע על שמחת החיים שלנו, ועל השמחה הגדולה שהגענו לארץ. היינו משפחה דתייה, ולכן שמחנו שהצלחנו לבצע את המצווה לעלות ולחיות בארץ.
ההתארגנות בארץ הייתה יחסית מהירה. קלטנו את השפה העברית במהרה, והשתלבנו בחברה. התגוררנו במעברה פחות משנה. לאבי הייתה חנות לתשמישי קדושה וכלי מיטה, וכשהמצב התייצב, הוא קנה בית באשקלון.
התחלנו את הלימודים בביה"ס כצנלסון ("אומנויות"). מעולם לא הרגשנו אפליה. למדנו בבית ספר חילוני, ולא הייתה שום הפרדה בינינו לבין האשכנזים.
כל האחים סיימו את לימודיהם וקיבלו עבודה בהתאם להכשרה שלהם.
לכולנו היו חברים רבים ומעורבים שלמדנו איתם, ושהיו באים להתארח בביתנו. הבית של ההורים היה פתוח: אמא אף פעם לא ידעה לכמה אנשים לערוך את השולחן.
אני זוכרת שהיה ליעקב חבר רומני שהתקשה בלימודים, והם היו תמיד ביחד. יעקב עזר לו מאד.
מההורים למדנו את ערך הנתינה, וזהו ערך שהוטמע בכל האחים עד היום. יעקב נתן תמיד ללא תנאי, ולא ציפה שיחזירו לו בחזרה. הוא גם תמיד היה מפרגן, מעודד ומעלה את מצב הרוח לכל אלה שמסביבו. הוא היה אח שלא כעס אף פעם, ותמיד העניק לכולם תשומת לב מספקת.
המוות של יעקב הוביל ליותר אחדות במשפחה באופן זמני, אך מאז ומעולם המשפחה הייתה מאוחדת, ועד היום אנו חוגגים את החגים ביחד בארץ.
גם היום אנו מדברים עליו הרבה, מספרים עליו לנכדים שלא הכירו אותו, ומרגישים עדיין בחסרונו.
תמיד עולה המחשבה אם הוא היה חי אז. . . "